"'לא מספיק שבאושוויץ חייתי כמו כלב? אני מרגישה אשמה על זה שנשארתי בחיים' - משפט קשה זה, כמו רבים אחרים, הדהד מפי מרים יהב, ניצולת שואה, במהלך דיון מיוחד, שיזמה השדולה הפרלמנטרית למען ניצולי השואה" - דיווחה
מירי חסון באתר Ynet.
שמעתי את דברי יהב ב"קול ישראל" - זעקה כואבת של קשישה, ניצולת שואה, על שמשרד האוצר מתעמר בה ובחבריה, ומונע מהם את הקצבאות הזעומות, המגיעות להם.
לא נפרט כאן את אי-העשייה של ה"יישוב" למען הצלת יהודי אירופה - לפני מלחמת העולם ובמהלכה. לא נזכיר את העלבונות, שספגו הניצולים כשב"יישוב" קיבלו אותם בלעג ובבוז. אלה ששיתפו כאן פעולה עם הכובש הבריטי, ולא שברו את הסגר, שהטיל על חופי הארץ, המציאו על הניצולים את הבדותה, שהלכו כצאן לטבח. הם, השבעים והשלווים, קראו, לשארית הפליטה בלעג, "סבונים!"
חיים גורי קרא, בשנת 1974, לסרטו על השואה, המכה ה-81 - שמונים מכות, סיפר אחד מהניצולים, ספג מהנאצים, והמכה הקשה מכולן נחתה עליו בארץ כשהתקבל בה בבוז.
עכשיו נגול לפנינו לאט הסיפור של עושק הניצולים - עוד פן מכוער של חיינו במדינת היהודים. חלקם של הניצולים, רכושם הוחרם בארץ - נדל"ן וחשבונות בנק - על-ידי הבריטים, כיוון שהיו "נתיני אויב". אחרים, בנק לאומי (יורשו של אפ"ק - הבנק של ההסתדרות הציונית) ובנקים אחרים לא השתדלו יתר-על-המידה למצוא מסמכים, שיעידו על כספים, שהפקידו בהם יהודי הגולה. השאר, הגיעו ארצה בחוסר-כל, ומדינת ישראל אינה מזדרזת לגמול להם על סבלם ועל נכותם.
כל יום שמתעכב פתרון הבעיה מחסל את הבעיה, אחת ולתמיד, וחוסך הוצאות למדינה. בהרבה בחינות מאבדת מדינת ישראל את זכות קיומה. הגרועה שבהן היא עושק פליטים, נכים ודלים מהשואה.
