כותרת הרשימה הזאת איננה באה להמעיט בערכו של הספר, אבל בהחלט רומזת לתהייה שלי כקורא לגבי הסוגה המיוחסת לו, שכן בעטיפה האחורית כתב המהדיר (כמקובל - בעצה אחת עם המחבר): "'שלך, סנדרו' הוא הרומאן הראשון שלו (של צבי ינאי)."
לכאורה, הספר בנוי במתכונת רומאן המכתבים הקלאסי, ומתועדת בו חליפת מכתבים בין סנדרו טוט, הוא צבי ינאי, ובין אחיו האובד, הוא פרופסור רומולו בנוונוטי מאוניברסיטת רומא (מעשה שנראה על פניו חסר שחר בשנים 2004-2006, שנים בהן יש תחליפים הרבה יותר יעילים ומהירים למכתב הישן); אבל למעשה, מסתבר שלא מדובר ביצירה שניתן להגדירה כרומאן, אלא בחיבור המביא תיעוד היסטורי, מגוּבּה בראיות, חלקן מצולמות, על קורות משפחתו של צבי ינאי עצמו, וכן ברשמיו ממשפט אייכמן, הגיגיו על משמעות החיים, על הציונות, על הקיבוץ, וכדומה.
יש בספר כמות אדירה של תאריכים, כמקובל בתיעוד היסטורי, וכן מובאים בו במכתבים לאותו פרופסור - ציטוטים למאות של קטעי מכתבים, אותם כתבו בני המשפחה לפני, בימי, ואחרי המלחמה - רובם תורגמו מהונגרית, ומיעוטם מאיטלקית. בין ציטוט לציטוט יש תיאורים המבהירים את רקעם של המכתבים הללו. לקראת סוף הספר מרחיב המחבר את הדיבור, כאמור, על השקפת עולמו באשר לדתות ולמשמעות החיים, תוך שהוא מאזכר רשימה ארוכה של פילוסופים, סופרים ומחזאים שהשפיעו על דרך מחשבתו הרציונליסטית (ראו עמ' 333-337).
"חליפת מכתבים"? לא מדויק - אחרי עמ' 16 בספר חדל המחבר מלצטט את מכתביו של הפרופסור, ומעמוד זה ואילך מובאים רק מכתביו של סנדרו. הקורא אמור לשער מה היה כתוב (כביכול) במכתביו של הפרופסור. אלא שהקורא מגיע בנקל למסקנה שהקשר בין סנדרו ולרומולו לא התממש במציאות, והוא רק תירוץ להביא בפני הקורא את רשימת הנושאים שהוזכרו לעיל.
הספר משובץ בעשרות תצלומים של בני משפחתו של המחבר, של אנשים שהיו קרובים אליו בתקופות שונות, שסייעו לו ולאחיותיו לשרוד את אימי מלחמת העולם השנייה, שהיו עדים לגידולו, וכדומה. בנוסף, בעמ' 5 מקדיש המחבר את הספר לאחיו האובד, לאחיותיו, להוריו, לדודיו, לאומנתו ולמיטיביו האחרים - כל השמות מופיעים כגיבורי הספר. מכל זה ניתן שוב להסיק שלא מדובר ברומאן, אלא בספר המתעד קורותיה של משפחה, והמבקש להיות עד כמה שאפשר נאמן לעובדות. נדמה שהבדיון היחיד המצוי בספר הוא בעצם הקונצפט של חליפת המכתבים עם האח האובד.
זאת ועוד, המכתבים הנשלחים לאח האובד, רומולו, הוא פרופסור בנוונוטי, מכילים, כאמור, שפע אדיר של ציטוטים מתוך צרור מכתבים של קרובי משפחה שונים, ואלה חוזרים על אותם היגדים עשרות פעמים - כך, למשל, סבתא לואיזה מגרץ שבאוסטריה, דורשת אינספור פעמים מבתה יוצי (יוליה גלמבוש) כי תתחתן, ולא תחיה בחטא עם בן זוגה קלמן טוט (לו היא יולדת 4 ילדים), ומבן זוגה זה היא דורשת חזור ודרוש שידאג לקבל נתינות איטלקית. אילונקה, בת דודתה של יוצי (היא יוליה גלמבוש, אימו של סנדרו) פונה אליה בחייה, ואחרי מותה - לפאלי (הוא שאול ינאי, דודו של המחבר) אינספור פעמים שישלחו את סנדרו ואת אחיותיו אליה להונגריה כדי שהיא תגדל אותם. הקורא ימצא במכתבים ציטוטים של כל המסמכים הקשורים באודיסיאה של הזוג גלמבוש-טוט וילדיהם, מסמכי הרשויות האיטלקיות, ההונגריות, האוסטריות וכד' - חלקם אפילו מצולמים בספר לראייה.
הקורא הרגיל בקריאת ספרות, אמון על כך שיצירה ספרותית צריכה להיות מושתתת על אחדות - לאמור, למרות המורכבות שלה, ולמרות שהיא מתפתחת לכיוונים שונים, ואף מפתיעים - חייבת להיות מורגשת אחדות, ולא ייתכן שפרט כלשהו יהיה תלוש מהאחדות הזאת, שום פרט אסור לו להיות מיותר. בספר שלפנינו יש כל כך הרבה חזרות ו"ספירות מלאי" (למשל, ספירת מלאי של סופרים ופילוסופים שצבי ינאי התוודע אליהם לקראת גיבוש השקפת העולם שלו, כמפורט לעיל), שמעמידים בספק את התאמתה לדרישות היסוד של כתיבה אמנותית.
הלוז של הספר הוא חידת זניחתו של רומולו, הילד השלישי שנולד במשפחת טוט-גלמבוש. מסתבר שההורים נטשו אותו ממש, ולא התעניינו בו כלל. לאחר מספר שנים אפילו לא סייעו בכסף לאומנת שגידלה אותו. באיזה שהוא שלב הילד נחשב למת. מכל מקום, שני ההורים נראים לגמרי אדישים לגורלו, והיחידה שנותנת דעתה עליו היא הסבתא לואיזה גלמבוש מהעיר גרץ שבאוסטריה. יש אומנם רמז שיחס מחפיר זה נובע מחשדו של האב שהילד איננו שלו, אך עובדה זאת איננה מסבירה את אדישותה לכאורה של האם כלפיו. והנה, עניין מהותי זה, שהוא העילה לכל ההתכתבות בין סנדרו (הוא צבי ינאי) ובין רומולו (הוא פרופ' בנוונוטי, דמות בדויה של הבן האובד), מתפוגג לאחר השליש הראשון של הספר, והוא כמעט איננו מוזכר בהמשך בתוך הסאגה המשפחתית שהמחבר מקפיד לתאר אותה לפרטיה. מסתבר, אם כן, שגם עילת הסיפור בספר זה איננה קונסיסטנטית.
לפנינו תיעוד היסטורי באשר לגלגוליה המדהימים של משפחה מעורבת (יוצי היא יהודייה שהתנצרה, וקלמן טוט הוא נוצרי פרוטסטנטי, הילדים חונכו כנוצרים טובים, ולא היו מודעים למוצאם היהודי) לפני, בזמן, ואחרי מלחמת העולם השנייה. התיעוד הוא, על הרוב, בהחלט מרתק, אך מרכיביו מצביעים על כך שהכוונה הייתה לחשוף תיעוד, וזאת גם התוצאה, ולכן הספר לא התגבש לכדי רומאן, כמוצהר בעטיפה האחורית של הספר.
