השנה במיוחד יש משמעות לסמיכות יום השואה לחגיגות העצמאות. ראש ממשלת ישראל, אותה דימינו לעוף החול שעלה מאפר השואה, פוגש ערב יום השואה את מי שעשה את הדוקטורט שלו תחת התיזה הכפולה של הכחשת השואה והאשמת הציונות ברדיפת יהודים ביחד עם הנאצים.
וגם זאת: ראש ממשלת ישראל מאמץ לו ערב חגיגת עצמאותה את "היוזמה הסעודית", שעיקרה נסיגת ישראל עד לקו הירוק, אותו הגדיר אבא אבן כ-"גבולות אושוויץ".
יום העצמאות תוכנן לבוא אחרי יום השואה כמו היציאה ממוזיאון "יד ושם" - מעבר חד מן החושך אל הזוהר המרהיב של הרי ירושלים, והנה - קליפות מן השואה הולכות ומעיבות את שמי העצמאות. בכלל, ככל שהיא מתרחקת מאתנו, השואה נעשית יותר רלוונטית ואקטואלית: פריחת האנטישמיות במערב; הטבח ע"י מתאבדים; איסלאם לוחמני המטיף להשמדת היהודים ומדינתם; אווירה עולמית כבשנות ה-30; אחמדינג'ד והפצצה. והכל מתומצת בתצלום האישה המוסלמית, מכוסה בחיג'אב שחור, מפגינה בלונדון ובידה כרזה גדולה:Be Prepared for the REAL Holocaust - היכונו לשואה ה א מ י ת י ת!
כך גוועה לה בשקט עוד מנטרה שמאלנית - הזלזול השחצני במי שהעז לדבוק בראיית הציונות את האנטישמיות כמחלה כרונית ואת כל העולם כמקום מסוכן ליהודים. "תסביך אושוויץ" - קראו בלעג לתפיסה "המיושנת" הזאת, ובמקומה בנו "עולם חדש" וישראלי חדש שהתגבר על יהדותו, השיל מעליו פטריוטיות עבשה, שטחים מכבידים וגם - ביטחוניזם פארנואידי וכוחנות צבאית מיותרת. הפתאים מן השמאל האמינו, שכך יקבלו אותנו ל"מזרח התיכון החדש".
"הכחשת שואה" מזן מקומי
וכך הגענו ל"הכחשת שואה" מזן מקומי. לא חלילה הכחשת מה שקרה, כ"א הכחשת מה שעלול לקרות, כאן ועכשיו. כך שותקה בגסות כל סברה, שלתאוות הרצח הערבית ייתכן הסבר אחר מלבד "הכיבוש", "הדיכוי", "הנישול", "האפלייה" - שלנו. את "יד ושם" טיפחו לצרכים טכסיים ודיפלומטיים. כלפי פנים משדרת ישראל הנאורה, שמה שקרה "אז" אין לו נגיעה עדכנית למצב היהודים היום. "לקחי השואה" הפכו למליצה ריקה, ומי שמנסה ללמוד מניסיון השואה, מואשם ב"זילות השואה" ובניצול חסר טעם של זיכרון מקודש ו... חנוט.
אסור למשל להקיש מעצימת העיניים של היהודים ומנהיגיהם מול האיום הרצחני הנאצי על ההכחשה הפסיכולוגית של המימסד והתקשורת בישראל את מלוא המשמעות של פולחן הדמים הערבי. ואסור אף להרהר באפשרות שכל "פתרון" המוצע לנו ל"סכסוך" אינו אלא הסוואה לפתרון הסופי שרק לו הם משתוקקים, ואותו הם מתכננים. ממילא, אין זה נאה לחנך לערכים כמו עוצמה, ניצחון ו"השכם והורגהו", העשויים להעניק לנו שולי-ביטחון מינימליים.
להיפך, מכחישי השואה הללו תובעים מאיתנו עוד ועוד וויתורים מחלישים, בחומר וברוח: התכחשות לצידקת דרכנו לטובת תסביך אשמה של "עוולות לערבים"; הבלגה מול תוקפנות בדרום ובצפון; אפס מעשה מול קסאמים; שחרור אלפי טרוריסטים מרצחים; נסיגות מעומק אסטרטגי חיוני.
ועל הכל, אוי למי שיעז להזהיר, כמו קסנדרה בת מלך טרויה - העיר שבעיוורונה דנה את עצמה לכליון - מפני הכנסת הסוס הטרויאני ששמו "המדינה הפלשתינית". אוי למי שיתריע, שמיום קומה, חלילה, תתחיל הספירה לאחור לקראת הפתרון הסופי של מדינת ישראל היהודית. אוי למי שיצטט את הכרזותיהם הגלויות, שכל תכליתה של המדינה הפלשתינית לחסל את "היישות הציונית" ולבוא במקומה. כך בדיוק לא רצו ללמוד וללמד את כוונות ההשמדה מתוך ה"מיין קאמפף" של היטלר.
יש לנו מדינה עצמאית וחופשית, חזקה, יפה ופורחת. כלכלתה איתנה, תוחלת החיים של אזרחיה מן הארוכות בעולם. בכל תחום היא בשורה הראשונה - מדע, תורה, רפואה, מוזיקה, חקלאות, לווייני אופק, טילי חץ ויכולת אטומית. את נס תקומתה ואת הצלחתה המופלאה לעמוד כצוק איתן מול הים המסתער עליה, נחגוג ביום העצמאות.
אך גם טרויה העשירה, היפה והבטוחה בעצמה עמדה עשר שנים במצור כל צבאות יוון, עד שנואשו מלכובשה במהלך כוחני ונאלצו להתנכל לה בעורמה. עמדו לה חומותיה האדירות, עד שהיא בעצמה פרצה אותן במו ידיה, כדי להכניס " מתנת פרידה" של היוונים - סוס ענק, ועימו חורבנה. אולמרט ולבני, אנוסים בפקודת קונדוליזה, סוקרים כעת ביחד עם הפלשתינים את הסוס הטרויאני הסעודי-ערבי, הקרוי "אופק המדינה הפלשתינית".
איך נראה האופק הזה באמת, נשרטט להם כאן בהתנדבות:
אש בלתי פוסקת, מנק"ל ועד טילים, על כל ערי ישראל; מלחמה על גדר ההפרדה, מינהרות, הסתננויות, טרור; זרם אדיר של פליטים חוזרים שילחץ על הקו הירוק. מיצעדים המוניים, נשים וילדים בראש, לעבר לוד, רמלה, חיפה; נפילת המשטר ההאשמי בירדן, לפיתת ישראל בצבת "פלשתין הגדולה" - מגבול עירק ועד לים התיכון; ביתור הנגב ע"י מסדרון חוץ-טריטוריאלי שיחבר את עזה לחברון; תסיסה אלימה אצל הפלשתינים ה"ישראלים", שיתבעו אוטונומיה ואח"כ התחברות למולדת הפלשתינית; דה-לגיטימציה גוברת של מדינת ישראל כמדינת היהודים. השתרשות המסקנה הטבעית, שארץ ששמה "פלשתין" היא מולדת העם הפלשתיני, ואלו היישות הישראלית - כפוייה, מלאכותית וזמנית; אובדן הדרגתי, עפ"י מפת הדרכים, של סממני העצמאות הישראלית לטובת מפקחי הקוורטט, למעשה - הפיכתנו לשטח חסות של מועצת הביטחון. צה"ל לא יתנגד, מפני שבגבולות המקוצצים הוא לא יוכל להגן עוד על הארץ. מה שיישאר כאן אחרי הגירושים הגדולים של 300,000 מתנחלים וגלי ירידה של המוני מאוכזבים מן המדינה שגילם וכישוריהם יאפשרו להם זאת, יהיה עם מפולג ושחוק, שישלים בדלית ברירה עם אובדן העצמאות למעשה.
כבר היום מדווח ידיעות אחרונות (16.4.07) על "ירידה תלולה בהזמנת דגלים ליום העצמאות. לאנשים אין חשק לתלות דגלים... המתנחלים אינם עושים זאת השנה, כי הם ברוגז עם סמלי המדינה". אם זה ה"אפטר-שוק" של הגירוש הראשון, הקטן, איך ייראה האופק אחרי הצונאמי הגדול ששמו "היוזמה הערבית"?
אם זה האופק, מה היא "חומת טרויה" שלנו, שכל עוד היא עומדת, העיר לא תוכל ליפול?
כאן רצה הגורל, שביום העצמאות הזה נחגוג גם 40 שנה לנס ששת הימים, שנטע אותנו מחדש במחוז חפצה האמיתי של הציונות - ציון והריה, שמהם שולטים וגם מגינים על מדינת העמקים.
לולא ידענו בידיעה אישית שמן השמיים, כלומר רק מתוך דחף רגשי ואידיאולוגי הוקמו מאות היישובים וכחצי מיליון יהודים נשתלו ביהודה, שומרון וירושלים ההיסטורית, יכולנו לחשוב, שאיזה גאון רשם לנו מראש את התרופה למכת המדינה הפלשתינית. שכן, הכל מסכימים שכל עוד היישובים היהודים קיימים ופרושים בשטח, לא תוכל לקום המפלצת הפלשתינית העצמאית. היהודים יכולים לסבול במדינתם 20% ערבים, אבל הם לא ישלימו אפילו עם יהודי אחד, וכל העולם, לרבות מדינת היהודים, אימץ לו את הגזענות הנאצית הזאת.
הנה איפוא חומת-טרויה שלנו שבנופלה, חלילה, נופלת כל העיר.
מול האופק הערבי במוחם הקודח של אולמרט, לבני ופרץ בנה לו העם היהודי במשך 40 שנה מפעל גדול וחזק, פרוש מאופק עד אופק בכל רחבי יהודה ושומרון, שכל עוד הוא קיים ועומד, אין שחר לאופק הערבי. במו ידיה תצטרך ישראל לנתץ אבן אבן בחומה הזאת, אם - בהתקף של טירוף הדעת - תרצה להביא על עצמה את גורלה של טרויה.
וכך - לקחי השואה, חג העצמאות וגם שמחת 40 שנה לגאולת ארץ התנ"ך - חד הם. מפני שהישגי מפעל ההתנחלות הם הערובה לכך, שגם הדורות הבאים יוכלו לחגוג חגי עצמאות במדינה יהודית חופשית.
