מובן שכשליו של זה העומד בראשות הממשלה מדאיגים אותנו. כה מדאיגים שאיננו מסוגלים לפרוץ את חומות האדישות האופפים אותנו ולעשות את שהדמוקרטיה נתנה בידינו, דהיינו לצאת לרחובות, לבטא את כעסנו ותסכולינו ולממש את רצוננו, רצונו הלגיטימי של עם סוברני.
חוסנו של עם נמדד בנחישותו. לא מספר הטנקים והמטוסים ינצחו במלחמה אלא האמונה השוררת בלבבות בזכותו של העם להתקיים, לקיים עתיד טוב יותר לילדינו ולשכון בטח בארצנו. מצפיה וקריאת התגובות לכשלי המנגנון השולט בחיינו לפני, תוך ולאחר מלחמת קיץ 2006, אנו מגיעים למסקנה עצובה: עם ישראל, חלקו של זה היושב בציון, איבד את חיוניותו, איבד את רצון הקיום. עצוב להווכח כי אנו משלמים את המחיר של אובדן הדרך והאמונה בצדקת דרכנו.
דור המייסדים, אותם הוזים וחולמים, אותם בעלי ה'אג'נדה', אותם ישרי הדרך ותמימי החזון הולך ופוחת, מנטלית ופיזית. אנו רוצים להאמין ולקוות כי לאחר שהוקמה המדינה ואנו, דורות תש"ח ודורות הקמת המדינה על כל המאבקים אשר נילוו אליה, עשינו את שלנו וכעת ממשיכי דרכינו, בנינו ובנותינו יטלו ויקוממו את הנס וימשיכו בנתיב אשר התוונו. אנו את שלנו עשינו, כעת הגיע זמננו לשבת איש תחת גפנו ותאנתו וליהנות לבסוף מעמל כפינו. הרי ככלות הכל תרמנו כה רבות, האם איננו רשאים כעת למעט ממנוחת היגע? ולא היא.
אנו דורות קוממיות ובניין המדינה כשלנו בעיקר, כשלנו בקיומו והבטחתו של חזוננו לדורות הבאים. לא היינו ערים מספיק לסטייתם של הדורות הבאים אחרינו מדרכינו, כה עסוקים היינו בעצמנו עד כי טחו עיננו מראות, הנחנו נאיבית כי ממשיכי דרכנו יהיו רגישים וערים מספיק לסיבות פועלנו ויחליקו בטבעיות לנתיבים אשר התוונו. כמה טעינו, איך טעינו?
בנינו ובנותינו הפנו מבטם מעבר לים ומשם שאבו השראתם. אנו נחשבנו ונחשבים לחבורת אנכרוניסטים אשר זמנם עבר אשר פועלם נישכח ואשר אולי ראוי וטוב שיישכח. דורות הביינים והדור הצעיר אינם רואה עין בעין את אשר הנחנו בזמנים אחרים.
זמרים, שחקנים, דוגמנים ודוגמניות, גיבורי ריאליטי, קומבינטורים, מתעשרים קלים ומהירים הפכו למודל הראוי לחיקוי. כשלנו בכך שלא הבהרנו וחינכנו את דורות ההמשך להכרה כי מאבקנו על קיומנו, עצמאותנו ובטחוננו לא תם ולהוותנו נראה כי לא יתם למשך עשורים רבים נוספים. כה רצינו כי דורות ההמשך לא יחוו את שחווינו אנו עד כי לא עמדנו נאותות בפרץ ולא מנענו את תופעות ההדוניזם, הנהנתנות וההינתקות מהעשייה למען הכלל אשר כה רווחת כיום.
ובכן, רבותי יפי הבלורית והתואר מימים אחרים, נא להפנים, תפקידנו לא תם. עלינו לשנס את מותנינו שאינם יציבים עוד כבעבר מפאת גילנו המתקדם וכמימים ימימה להתגיס ולעמוד שוב בפרץ. "והיגדת לבנך" אינו אימרה הטובה אך לליל הסדר. עלינו לצאת שוב לחוצות לחפש ולמצוא את אותם שכה אהבה נפשנו, את עתידנו ומשענת תיקוותנו, את בנינו ובנותינו ולדרבנם לצאת עמנו לרחובות, להביע ולמנף רצונותינו ומחאתנו. רובנו מאמינים כי מצב הדברים העכשווי אינו יכול יותר להימשך, הקילקולים הגיעו עד נפש. ובכן למה אנו מחכים. האם באמת ובתמים אנו מאמינים ביכולתנו לשנות את חיינו מתוך כורסתנו? אם נרצה בכך (אמר) אין זו אגדה ואכן כך היא.
יראה כל אחד מאיתנו עצמו כשגרירה של מדינתנו לצרכי יחסי פנימנו. עלינו לשוחח עם ידידינו, מכרינו, שכנינו ולהמריצם לצאת עמנו לרחובות ולכיכרות. עלינו ללחוץ ולהניע את נבחרינו הנרפים בבית המחוקקים, שטופי התקינות הפוליטית הבזויה, אותם שהדבק המדביקם לכיסאותיהם צבר זה מכבר עובש. לשנות את דרכיהם הנלוזות. רצוי בטוב אך במידה ואינו מסתייע גם ברע.
עלינו להחדיר בסובב אותנו את תחושת הדחיפות והמצור (וזה הינו מצב אמיתי) השורה ביננו בין דור המיסדים והמקימים, אך חסר מפאת קוצר ידנו בדורות ההמשך. החלפת ממשלת הזדון, השחיתות, הכישלון וה'כלנתריזם' היא מצוות השעה, עדין לא מאוחר, עדיין לא נס לחנו, אנו עדיין מסוגלים לשנות אם רק נרצה זאת די.
