כשל המחאה ככשל השלטון

את המאמר הזה כתבתי לפני ההפגנה. לא נעים לטפוח על שכם עצמי, או להעיד על עיסתי, אך כל מילה יצאה אמת. תנועת המחאה נגד כישלון הממשלה הנוכחית בהנהגה מחטיאה את המטרה. מרוב מיאוס וגועל מן הפוליטיקאים החליטו המארגנים לעקר את ההפגנה מתוכן. מארגני ההפגנה תובעים את התפטרותם של אהוד אולמרט ועמיר פרץ, אך משאירים את האולמרטיזם והפרצניקיות על כנם. ההפגנה היא כולה לצורך עיסוי התחושות האישיות הקשות של כל אחת מקבוצות המחאה ללא ניתוח הגיוני של הסיבות לכשלון. כאשר אין ניתוח הגיוני, אין מסקנות הגיוניות, והכשל המערכתי נשאר על כנו. ההפגנה דורשת לסלק מן הבמה הפוליטית את האנשים שהבטיחו התכנסות, ומצאו מלחמה שאותה לא יכלו לנצח. המפגינים לא דורשים לקיחת אחריות אישית מכל אלו שהתוו את הדרך אל הכישלון, אנשי ההתכנסות וההינתקות למיניהם. הם אינם נותנים פתחון פה לאלו אשר מציעים צעדים ממשיים לביצור ביטחון ישראל, ומציעים את הבמה לאלו שכשלו בכל פעם שעלו אל הבמה להכתיב מסר מנותק מן המציאות. לכן אני אל ההפגנה הזו לא אבוא. הכשל שלה להביא לשינוי אמיתי, לניצחון אמיתי, לאיחוד העם, להרתעת האויב, מובנה מסדר היום שלה. כאשר יזמינו דוקטורים לפתרונות, ולא דוקטורים לאחיזת עיניים, אז אבוא לכיכר העיר בבירת ישראל ירושלים.