"אני לא זמר, אני אמן המבצע את שיריו", הצהיר צביקה הדר בתחילת המופע שלו בפסטיבל הפסנתר. מסיבה לא ברורה הגיב הקהל בצחוק, אולי כי ככה הוא רגיל. מי היה שם שצחק? נציגי התקשורת, נינט, שי גבסו, אוחובסקי, עוד קצת תקשורת, מרגול, יחצ"נים, מפיקים, חברים של כל הנ"ל, סקעת וצלמים - תמהיל מתיש שמקיף את צביקה הדר יום יום, לפחות בחייו המקצועיים. נדמה שמהקהל הזה בדיוק ניסה הדר לברוח, אך הוא, שברא את פס ייצור הכוכבים, נותר כלוא בתוך המפעל של עצמו.
"כל אחד רוצה להיות זמר, אם לא זמר אז שחקן, אם לא שחקן אז ליצן, אם לא ליצן אז מבקר", כתב פעם אריק איינשטיין בשירו, ואילו צביקה הדר חבש בהופעה את כל הכובעים הללו אחד על השני. בתחילת המופע הוא עלה על הבמה, רציני ומפוחד מול פסנתר כנף, כשמולו טל פורר - גם הוא על פסנתר - חונך אותו בצעדיו הראשונים. "זה לא בריא, מה שהולך אצלי בלב", הוא אומר וממשיך לנגן. שיריו הראשונים דיברו על הפחד ועל הניכור שבתוך התעשיה. הם אומנם לא היו מבריקים, אבל האמנתי לו - הוא הצליח לפתוח חלון אל נשמתו, גם אם הוילונות מתוצרת איקאה.
ואז התחילה הפטפטת. צביקה הדר נגרע, הצליח לחבר מילים למשפט ומאז, הוא לא שתק. ברברת ברשת על שיעורי הפסנתר הראשונים שלו, הפרידה מאביו, מסיבות רווקים ועוד. קהל הסלב הממושמע אומנם צחק, אבל האם בשביל הגענו עד הלום? זה היה נוח מדי ולא מעניין - בריחה של הדר מהמעמד שרק חשפה חולשה. במקום להיות העיקר, השירים קיבלו מעמד של קטעי קישור וחבל, כי על-אף הקול הלא כל כך מוצלח, העדפתי לשמוע אותו שר. השירים שבלטו לטובה בערב היו שיריה של עדית פאנק, שהדר הלחין בעצמו. את השירים האלה הוא מצא במגירה של "כוכב נולד", בה נערמו שירים למתמודדים - סיפור סימבולי, על איך בתוך כל המירוץ של "כוכב נולד", היה הדר צמא לקצת יצירה אמיתית.
