ירושלים האחת חוגגת 40 שנה לחיבורה. ירושלים השנייה אבלה 40 שנה לניתוקה, להשפלתה, להכפפתה לכופרים. ירושלים הראשונה היא זו המערבית, היהודית, זו שחולמת את חיבור מזרח עם מערב. זה החלום שנות-אלפיים של חידוש הריבונות, ההדר, ממלכת כוהנים וגוי קדוש. ירושלים השנייה היא זו שבתווך, של מדמנת וודי ג'וז, זועפת, מאיימת, מתלוננת, ענייה, מטונפת, המוקפת בהדר היהודי, שאין לה עניין לא בכבוד ולא בהדר אלא בגירוש הכופרים אל מעבר לים הגדול. למי מאלו חגגנו היום?
היהודים מן השפלה, הבוטחים בחוסנם הכלכלי, בקצב החיים, בתרכוזת הגלותית של גטו גוש דן, מביטים אל ירושלים בהרמת אף ונחרת בוז. עיר שכולה ערבים ודוסים, ענייה בתרבות, ענייה במקומות בילוי, עשירה בארועים ביטחוניים, ובעיבורה יושבת הישות המיותרת מכולם, ממשלת ישראל. ממשלה שהיא גוף גדול מגושם ומעיק על היצירתיות חסרת המעצורים של השפלה.
בכל שנה ושנה, עם נקוף תאריך שחרור העיר מעול הכיבוש ההאשמי חוזרות השאלות המסתמנות במוחם של תושבי גטו גוש דן, בשפת האינפוף התמה של מגישי החדשות ובעלי הטורים. בשביל מה אנו צריכים אותה, את העיר הדוחה, המשמימה, העתיקה, הצורכת משאבים ללא סוף ונותנת לנו רק את בית"ר ירושלים היונקת ממקורו של ארקדי גאידמק?
שיקחו אותה הערבים והדוסים והאו"ם והכנסיות וכל מי שרק רוצה, וישחררו אותנו מנוכחותה ומעונשה. מי צריך את הביקורים בכותל המזוקן, את האזכורים האינסופיים של סלע קיומינו, הר מקדשינו, מוזיאון שואתנו. מה לנו האיזכורים של עבר מפואר שאולי היה או לא היה, היסטוריוגרפיה או היסטוריוסופיה, ניקבות עבשות ואבנים קדושות. עוד לא נולדה האבן שעבורה כדאי למות, אלא אבן השתיה של המגדל המרובע מול הקריה תל אביב. ידנו לא תיבש ולשוננו לא תדבק לחיכנו אם נשכח אותה אחת ולתמיד.
הנה כי כך חולפת תהילת העולם. ציון אליה נכספנו איננה אלא ירושלים של הערבים והדוסים. הציונות שבשמה חתרנו, עלינו, והפרחנו את השממה, היא שגיאה גסה וכיבוש אכזר. כיצד אירע הדבר? פשוט מאוד, בלבול מושגים. כאשר שוחררה ירושלים היא שוחררה מעול הכיבוש הצבאי הערבי, אך לא מעול הכיבוש האזרחי הערבי. ירושלים של 1949 היא עיר שטוהרה מיהודים, מה שקרוי יודן-ריין, ואוכלסה בערבים שאין להם שום זיקה אליה. לערבים הרי מעולם לא היתה זיקה אליה אלא כתנגודת לזיקה של היהודים והנוצרים אליה. ירושלים שאוחדה גיאוגרפית בשנת 1967 נותרה מנותקת דמוגרפית גם בשנת 2007. ולכן היא דוחה ומאוסה, מטונפת ומאיימת כמו עזה, כמו ג'נין, כמו רמאללה.
בכל מקום ומקום בו יש שלטון אזרחי ערבי שוררים חוקי האלימות, הזלזול באדמה, בקרקע, בחוק, באדם, ובכל היקר למי שאיננו מוסלמי. כאשר נכבשה ירושלים על-ידי הפולש הערבי הוא השליט בה את חוקיו, והפלה לרעה את כל הכופרים. ומכיוון שהפולש הערבי לא גורש עם שחרור העיר הוא ממשיך להשליט בה את חוקיו, תקניו, ודרכי אבותיו האלימות. השבת היהודים, ואפילו בקנה מידה גדול, יכולה לדלל את ההשפעה הערבית, אך לא לבטל אותה.
להיפך, הנוכחות היהודית של חלומות האיחוד הגדילה והתפיחה את הדמוגרפיה הערבית כך שירושלים היא היום העיר הערבית הגדולה ביותר מחוץ לעזה. אם תרצו, עזה בלב ארץ ישראל. מי שרוצה לדעת כיצד תיראה ירושלים לאחר שתאוחד תחת שלטון האיסלאם שיביט לעזה, לבצרה, לבגדד, לחמה-על-אורונטס, לביירות, ויאמר לעצמו כך אני רוצה לחיות תחת שלטון האיסלאם. זו הדת המושלמת של שלום ואחווה וסובלנות.
עד כמה שהדבר לא פופולרי, לא תקין פוליטית, לא נאה לומר, ירושלים לא תאוחד באמת עד אשר יתמעט מספר הערבים שבה לרמה שאיננה משפיעה על אופיה. לחילופין ניתן לומר שמספר ערביי ירושלים צריך להיות כמספר יהודי מכה ומדינה. כל עוד יהודי ישראל מקבלים את העובדה שירושלים עיר הקודש מופקרת בידי עם זר, וכי ציונות משמעותה גטו גוש דן, תישאר ירושלים בנוולותה, והציונות תלך לכל המקומות שאליהם מוביל הגטו, אל האבדון.
