את המעשייה "עלי באבא וארבעים השודדים" מכירים כולם, ואם לא את המעשייה המקורית אז לפחות אחד מהעיבודים והפיתוחים שלה. פעמים רבות שוכחים את ההקשר הרחב יותר הממקם את סיפורו של עלי באבא בפיה של שחרזדה, מספרת סיפורי אלף לילה ולילה שנישאה למלך פרס. לכן משמח היה לגלות שבמחזמר שביים עופר שפריר - שהופק במיוחד עבור חג החנוכה - דווקא זוכים הקטנים לסיפור בתוך סיפור.
במחזמר מתוודעים הצופים לסיפור המסגרת (המרוכך עלילתית כך שיתאים לצופים הצעירים), של המלך הנבגד (ג'קו אייזנברג) שמפסיק להאמין באהבה ודורש בכל לילה אישה חדשה שתגורש בבוקר ועל פניה תגיע אישה אחרת. יום אחד נבחרת מנשות הממלכה דווקא שחרזדה, (ימית סול), בתו היפה של הווזיר הפרסי, שלמרות המחאות של אביה היא הולכת בהשלמה אל הארמון. שחרזדה מחליטה לשנות את גורלה על-ידי כך שתספר למלך סיפור בהמשכים מדי לילה, וכאשר יעלה הבוקר תקטע אותו ותמשיך רק למחרת היום. וכך היא מספרת לו את סיפור עלי באבא, המערה הקסומה מלאת האוצרות וארבעים השודדים הדולקים בעקבותיו כשמגלים שנשדדו בעצמם.
עד כאן מתחילה ונגמרת נקודת האור בעיבוד של סמדר שיר לסיפור עלי באבא - מכאן ואילך כמעט כל בחירה ואלמנט בהצגה מחשידים עצמם בהיותם מוצר ארעי ודל משקל לחג החנוכה; נוח לנשיאה ונסיעה ברחבי הארץ, חנפני לקהל הילדים ומעוטר בכוכבים כאילו היו מדליות של ערוץ הילדים על חזה המפיקים.
ימית סול בתפקיד שחרזדה דווקא חיננית מאוד ועושה כמיטב יכולתה בתוך ההפקה הבעייתית. ג'קו אייזנברג הוא ליהוק לא רע לכשעצמו בתפקיד המלך הזועם ושבור הלב. הוא מתקשה להיפרד מהקלסתרון המיוסר, שר מצוין כמובן ומעט עצי במשחק שלו. מלבד השניים מצטרפים לבמה גם רודריגו גונזלס בתפקיד חסר משקל ומשמעות כעלי באבא עצמו; אורי גבריאל כראש השודדים; יגאל עדיקא כאחיו של עלי באבא, ומיקי קם המקסימה תמיד, כאשתו החמדנית בורגול (במה שאמור להיות מחווה מצחיקה לתפקידה כבורגול בפרק המיתולוגי של "זהו זה" - אך אינו מצחיק ואינו מחווה).
אפשר להלין על התפאורה הרעועה שנידפת על הבמה כרוח רפאים סהרורית בכל צעד אוריינטלי שעושים הרקדנים; על הצורמנות של השירים המוקלטים והאפקטים הקוליים המיותרים; אפילו על הנסיונות המאולצים לגרוף צחוקים או תגובות צעקניות מקהל הילדים - אבל באמת שזו לא הבעיה העיקרית.
מחזמר מסוגת "עלי באבא וארבעים השודדים" הוא מוצר, שלא בשונה מסופגניות החנוכה, נסבל רק בימי החג, ומוזן מהמסורת המשונה של הלעטת הילדים במופעים כאילו-מושקעים בחופשת החנוכה. מהבימוי, דרך עיצוב הבמה ועד לטקסטים - כל אלמנט במחזמר זועק חוסר תשומת לב במקרה הטוב, ופנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר במקרה הרע.
ומעל לכל ארומת ה"חפיף, כולה שבעה ימים וגמרנו עם זה" - נישאת גם הצחנה הקלה של גזענות שנגזרת כהכרח צחוקיאדה במחזה העוסק בתרבות ערבית. משונה שבישראל בואכה 2010 עוד צריך לעשות מיזעור נזקים אחרי צפייה בהצגה, ולהסביר לילדים שערבים לא באמת מדברים או מתנהגים כמו הערבים הטיפשים והמגוחכים שנראו על הבמה.
נס לא היה לנו.
