בוועידה האחרונה בבית הסופר ביום 15.5.07 התקיים דיון על מצב הספרות כיום. מנחה הדיון ד"ר משה גרנות העלה בקצרה טענות קשות באשר לתימות להן נזקקות סופרות. האמירות של גרנות היו אמירות נוקבות ובלתי מתפשרות ואלה הדברים:
"הכתיבה הפמיניסטית רוויה בביטויי שנאה כלפי הגברים: לא צריך גברים, צריך לחתוך להם את האיבר, לגברים מגיע שירצחו אותם, יש להשתמש בגברים ולזרוק אחרי השימוש, צריך להגלות את הגברים לאי בודד, ולהשאיר רק את "החיוביים", הגבר הוא חי טורף. למצער, הם מניאקים ואשמים בכל התקלות של העולם. הם חסרי חשיבות, וממש לא נחוצים לעולם. בנוסף לזה, רוב הספרים של הזרם הזה גדושים בפורנוגרפיה מהמין הבוטה ביותר. לטעמי, כתיבה לפי פרוגרמה המושתת על שקר לא יכולה להניב ספרות גדולה."
האמירות הכוללניות הללו היו אמירות שמטרתן הייתה "לעצבן" את הקהל באולם הוועידה, אלא שבוועידה לא קמו הנשים להתנגד לדברים של גרנות, אולי עקב האווירה הנינוחה והנעימה. הרהרתי מעט בדברים וכעת אנסה להפריך את הטענות של גרנות.
ראשית, גרנות נוקט עמדה כוללנית לכל הכתיבה הנשית ומכפיף אותה לאותה קדרה בלא לעשות הבחנה בין הכותבות. אחת הנשים באולם הטיחה כלפי גרנות: מדוע אתה ממשיך לקרוא ספרות נשים? והוא ענה: זה בהחלט מעניין. ובכן, ההתייחסות אינה נכונה מנקודת מבט פמיניסטית. הכתיבה הנשית אינה כתיבה שנוצרה בתוך רִיק חברתי. הכתיבה הנשית צמחה על-רקע הקיפוח המתמשך, ש"זכו" לו הנשים לאורך הדורות. קיפוח שהיה מנת חלקה של האישה בחברה, שבה שלטו הגברים. המקרה הקלאסי הוא של הסופרת ג'ורג' אליוט שכתבה במאה התשע עשרה ונחשבת אחת מגדולי הסופרות ("דניאל דירונדה"). שמה האמיתי היה מרי אן אוונס, והיא נאלצה עד סוף חייה לכתוב בשם של גבר (ג'ורג' אליוט).
גברים שלטו בנשים מן הטעם שהם פחדו מהן, חששו מן הכוח המסתורי החבוי באישה. התפיסה הקמאית הייתה כי לאישה יש כוחות מיתיים. בימי קדם לא הצליח הגבר להבין את משמעות הפוריות של האישה. מכאן החל מסע הביטול של כוח האישה ושעבודה לגבר מכל הבחינות. שעבוד האישה היה תהליך חברתי.
בספר "מה זה בכלל פמיניזם" הוצאת זמורה ביתן 2000 של טלי רזין, נכתב כך:
"אורך חייה של הפטריארכיה כאורך חיי הציביליזציה,ואין לה קשר לשאלה איך גבר זה או אחר מתנהג במשפחה הפרטית שלו. פטריארכיה היא סוג של תרבות, ואין לה גם קשר לשאלה אם האב הממשי ישנו או איננו במשפחה הספציפית שאותה מכירים. הוא האב הוא שם מטאפורי לגברים בכלל - נוכח גם כשהוא נעדר. הגברים הם שמארגנים, את החברה, את מוסדותיה, את ערכיה, את תרבותה, ואת רעיון הסדר והיררכיה בה. את ערכיה, את תרבותה, ואת רעיון הסדר והיררכיה בה. כל מה שקשור לעמדות כוח בכל תחומי החברה- הצבא, התעשיה, הטכנולוגיה, האוניברסיטה, המדע, הפוליטיקה - נקבע על בסיס הרעיון הפטריארכלי. במילים אחרות, כל סדר בכל תחום בעולם נקבע על-ידי גברים, ובראש ההתארגנות כולה עומדים הגברים. זוהי חברה פטריאכלית." [שם, עמ' 22]
הכתיבה הפמיניסטית היא כתיבה המשתחררת מן הכבלים כפי שהאישה החדשה משתחררת מן המוסכמות החברתיות שהיו נהוגות עד למאה הקודמת.
הטענות של גרנות פשטניות מדי ואינן מתייחסות לכותבות מסוימות. גם כאשר לוחצים עליו, הוא מסגיר מספר מצומצם של שמות ואינו מנסה להבין מהי התפיסה האידיאולוגית שמסתתרת מאחורי הכתיבה הנשית. אולי גרנות מעדיף להתגעגע לדמות האישה הרומנטית הקלאסית שנשבית בידי אהובה והולכת אחריו במדבר בעיניים עצומות. כלומר, משה גרנות מעדיף לעצום את עיניה של האישה. להפוך את ההתפכחות משלטון הגברים לאמירת שקר. ועל כך אני מוכרחה להשיב: עורבא פרח. הכתיבה הנשית אינה שקר. היא כתיבה המביעה כאב. זו כתיבה המקטרגת על היחסים, שבהם האישה הופכת למובנת מאליה. כמו בחיים שבהם נשים בוחרות בימינו לנהל את עצמן בעצמן. הן עצמאיות כלכלית במקרים רבים כך הן מנהלות את עצמן, כך המצב גם בפרוזה ובפואטיקה של השירה. הנשים הנכות קיבלו על עצמן את מר גורלן כמו בסיפור הקצר העיוורת, של יעקב שטיינברג. סיפור שבו בקהילה יהודית, האם בוחרת להשיא את בתה לאלמן זקן כדי שלבתה יהיה "אושר" במובן החברתי. אין זה באמת אושר אלא עושק ורדיפת החלש.
הנה דוגמה מתחילת המאה של יעקב שטיינברג שבהחלט לא ניתן להאשים אותו בפמיניזם מתקדם, היא כותבת על עיוורון ואטימות וטמטום של אנשים קרובים כמו האם האומללה וכן החברה החיה בשקר. רק בסיום מתחוור לגיבורה חנה העיוורת, שהיא לא רק נשואה לאדם זקן אלא גם חיה בתוך בית קברות. וזהו השקר. השקר והצביעות שלנו כחברה ולא שקר הכתיבה הנשית, כפי שכתב גרנות. מעניין שסיפור קצר שכתב גבר מתאר את הבעייתיות שבעמידה הנשית בחברה הגברית המסורתית.
הכתיבה הנשית היא אמיתית עד כאב. לדעתי, יותר גברים מסוגלים לכתוב בדמות נשים מאשר סופרות נשים יכולות לכתוב כדמות של גבר. היכולת של הגבר לברוא את עולמן של הדמויות הנשיות נובעת ייתכן מאותו רגש שעליו מדבר גרנות. החיים בשקר קלים לגבר מאשר לאישה. לכן אולי גבר מסוגל להיכנס לעורה של אישה ולכתוב כאישה ומעט נשים מסוגלות לכתיבה כזאת של "להיכנס למין השני". אני מנסה להיזכר בכותבת שכותבת כגבר קשה לי להיזכר ולמצוא דוגמאות. יותר קל למצוא דוגמאות של כותבים גברים כנשים ניתן למצוא למכביר, וכן, בין סופרי המפתח שלנו. קחו את עמוס עוז עם "מיכאל שלי", חנה גונן המוכרת מראשית דרכו. לאחרונה התוודה בעיתון "לאשה" שלא היה מסוגל לכתוב כיום בלשון אישה, והוא אינו מסוגל להבין כיצד העז לכתוב כך בגיל עשרים ושש. אהרון אפלפלד עם "קאטרינה". גם דויד גרוסמן כתב באחד מהרומנים כדמות אישה. האם זה רק היכולת להתחבר לצד הנשי שבך כיוצר? אני מאמינה שאופיין של הנשים ככותבות לא מניח להן לכתוב "שקר" כפי שהטיח בהן גרנות. ושקר הוא להזדהות עם מין שאינו מינך. כך אני מאמינה.
הנשים כותבות כתיבה פמיניסטית הרבה פעמים מתוך הכאב הזה שהפך אותן למיעוט, בשעה שהן מחצית מן האוכלוסיה. הנשים כותבות כתיבה פמיניסטית כדי להשמיע את קולן, כאשר בהרבה מקרים הן היו חסרות זכות הצבעה וחסרות תפקיד בתפקוד החברתי ורק במרוצת מאה השנים האחרונות השתחררו מכבלי המוסכמות החברתיות שדאגו לדכא אותן. אחת מן הדרכים לדיכוי האישה נשמרת עד היום. אחת מהן היא מתן שכר נמוך לנשים לעומת הגברים. במקרים רבים באותה עמדה יאיישו גבר וגם אישה והאישה תמיד תהיה מקופחת לעומת הגבר. גם בעידן של שוויון הזדמנויות ובעידן של קריאה יש עדיין אפליה בין נשים לגברים. הגברים עדיין שולטים בקודקודים רבים של הפירמידה. הרצון לזרוק את הגברים לאיזה אי הוא רצון מטפורי. רצון להשתחרר מן המעבידים שעושקים ורודים בנשים, שלא נותנים להן הזדמנות שווה. האמירה הפואטית של יצירה כזאת שקוראת לזרוק את הגברים לאי היא גם קריאה לנשים לקחת את האחריות על חייהן. אל תסתמכי על הגברים את יכולה גם בלעדיהם וגם תצליחי. ואין הכוונה ממשית, שהרי ברור שהעולם בנוי על גברים ונשים, ולכל אשה יש גם בנים וגם בנות. הכתיבה "הפורנוגרפית" היא כתיבה שמוצאת ביטוי בספרים רבים והיא כתיבה שמציגה עולם של עשוקות, של נשים נואשות.
הפורנוגרפיה שמתארת אישה אינה פורנוגרפיה של הנאה. היא בהרבה מקרים מתארת חוויות קשות, והן לא חוויות של הנאה. בספרה האחרון "פקח את עיניי", מתארת איריס מיטלמן סצנות מאוד בוטות של אישה נואשת המנסה להחזיר את הבעל הבוגד באמצעות סצנות סקס נועזות. הכתיבה היא לא כתיבה פורנוגרפית כדי לגרום לקורא הנאה וכדי לגרום לו עוררות מינית. נהפוך הוא: הכתיבה של איריס מיטלמן הופכת למשהו מכביד, כקורא אתה מתעייף מהסצנות שיש בהן נואשות ברמות מאוד קיצוניות ואין בהן אהבה. "הפורנוגרפיה" הנשית להבדיל מפורנוגרפיה גברית, אם ניזכר בפאני היל האגדית. היא פורנוגרפיה של כאב ,של ניצול של החמצה.
מי שקורא ספר ומגדיר אותו כפורנוגרפיה הרבה פעמים לא שם לב שהכותבת כתבה על ניצול מיני, על הטרדה מינית, על אונס או על רדיפה שלה כיוון שהיא אישה ומותר היה להשתמש בגופה באופן הכי בוטה והכי מזלזל, רק כדי להבטיח את שלטונו של הגבר.
גם אני מתוודה, בכתיבתי הנשית בשני הרומנים הראשוניים תיארתי סצנות ארוטיות, והיו שטענו שהן פורנוגרפיות. ברומנים שלי, האישה היא קורבן של ניצול על-ידי הגבר, והיא מנסה להשיג את תשומת ליבו של האהוב על-ידי מעשים קיצוניים שנתפסים כפורנוגרפיים מתוך נואשות ומתוך רצון להיות אסירת תודה ללא גבולות. וגם המוטיב של האישה כטרף קל בא לידי ביטוי בתפיסה שלי הפואטית ברומנים הראשונים. שירה אני כותבת כאסירת אהבה. למען הגילוי הנאות, ד"ר משה גרנות כתב במאסף ירושלים האחרון (אפריל 2007) על תפיסתי הפואטית בספר שיריי "תבואת השיגעון". הספר עצמו מתאים לתפיסתו של גרנות, באשר הוא כותב דברי אמת על החיים. המאמר אינו נכתב כהתרסה נגד גרנות עצמו, שהרי אנו בקשרי ידידות. אני מתריסה כלפי התפיסה, המנסה למנוע מנשים לבטא את כאבן ואת מצוקתן. עם זאת, בדבר אחד אני מקבלת את דברי גרנות. הוא טען: הרי במאבק למען השוויון, אתן צריכות את הגברים במאבק יחד איתכן, וגם: אני תומך בשוויון של נשים. כאן אני מסכימה איתו, שאנו צריכים לנהל את המאבק למען שוויון בין המינים יחד, וחשוב לעשות זאת יחד גברים ונשים כאחד.
תגובה שנייה:
פנינה פרנקל, משוררת, חברת אגודה, נשאה את הדברים הבאים בוועידה האחרונה. פנינה בעלת תואר שלישי בפסיכולוגיה התפתחותית. מילאה תפקידים בהכשרת כותבים בשירה, בפרוזה בסיפורי ילדים.
קצת היסטוריה: כמו הרבה נשים בנות גילי, הבום הגדול של התובנה והמודעות לתפקיד שיש לנשיות שלך בהחלטות וביחסים שלך עם הסביבה הגיעו אלי עם בהתרגשות גדולה עם קריאת הספרים של סימון דה בובאר: ה"מנדרינים", ו"המין השני" עשו את המהפך. אני לא מומחית לנושא, אבל כל חיי הנושאים האלה תפסו פינה בתודעה שלי. למרות העובדה שהיום הנושא נמצא כבר ב"מיין סטרים" עם ספרות ענפה, מחקרים, פקולטות אוניברסיטאיות, ארגונים ועוד. לא נראה לי שנמצאה תשובה אלגנטית להגדרת המושג ספרות פמיניסטית. האם מדובר בספרות נשים. כלומר כל ספר שנכתב על-ידי אישה יש בו במודע ולא במודע איזה שהוא דפוס אוניברסאלי המייחד נשים?
מדובר בספרים העוסקים בדילמות על מצבה של האישה בתרבות שבה היא חיה. מבחינה זו, ניתן לומר שדווקא טולסטוי באנה קרנינה, ואיבסן בבית הבובות. הם היהלום שבכתר הספרות הפמיניסטית. אני לא מתכוונת לענות כאן על הסוגיה הזאת, אבל אביא לכאן משהוא ממקום אחר, שיכול להיות רלוונטי בחשיבה על הנושא. אחד המושגים הקלסיים בפסיכולוגיה הקוגניטיבית הוא מושג "השפיטה המוסרית". תחילתו בפיאז'ה שהצביע על כך שילד הוא לא אדם מוקטן, אלא, בשלבים שונים בהתפתחות שלו הוא רואה את העולם באופן שונה. הן בהתייחס לתובנות ומושגים קוגניטיביים הכרתיים, והן בהתייחס להיבט הרגשי. ההתפתחות של ה'שיפוט המוסרי', שהאתיקה תופסת בו מקום מכבד הוא ביניהם. בעקבות פיאז'ה קם קולברג ופיתח כלי לאבחון שניתן באמצעותו לזהות באיזה שלב מתוך שלשה שלבים המחולקים לשישה נמצא הילד או המבוגר:
- שלב ראשון - הדגשת שכר ועונש
- שלב שני - הדגשת הכוונה מול נזק
- שלב שלישי הדגשת - קונפורמיות לחוקים מקובלים מול שפיטה אוטונומית לגופו של עניין.
ומה שמעניין הוא, וכאן אנחנו חוזרים לספרות. הכלי שקולברג מבוסס על סיפורים. חלקם סיפורים קלסיים עם דילמות מוסריות. למשל, כדי להבדיל בין ילד שנמצא בשלב הראשון ו-שני, מוצגים לפניו שני ספורים: ילד שרצה לעזור לאימא ושבר בלי כוונה כד יקר [גודל הנזק]. מול ילד שובב שכאס ובכוונה [הכוונה] שבר כמה מהצלחות במטבח. למי מגיע עונש יותר גדול. הסיפור לאבחון השלב הגבוה הוא על אדם עני שפרץ לבית מרקחת כדי להביא לאשתו תרופה נגד סרטן. האם צריך להעניש אותו? כאן עיקר הדילמה היא בין נורמות חברתיות לבין שיפוט הומני אישי. במהלך השני נעשו אלפי מחקרים בעזרת הכלי הזה, רובם הוכיחו שהחשיבה המוסרית של גברים גבוהה מזו של הנשים.
עוד בשנות השמונים הופיעה חוקרת בשם גולגאן והציעה פרשנות שונה לנימוקים שאנשים נותנים לשפיטה שלהם. בניתוח הנימוקים היא הוכיחה שהשפיטה המוסרית של נשים שונה מזו של הגברים. ניתוח שונה של הנימוקים המוסריים של הנשים חושף ומגלה שלנשים יש 'שפיטה מוסרית' שונה. ואני רוצה לטעון שגם בספרות קיים כדברי גולגאן "הקול השונה". THE DIFFERENT VOICE
מסתבר שבאותו קול מיוחד של הנשים הדגש הוא על מטען של CARING של ראייה רגשית יותר של הדילמה. בראייה נשית יש אמפתיה ורגישות רבה יותר לגבי ההקשר והתייחסות למרכיבים אנושיים מורכבים יותר של הסיטואציה. וראה זה פלא: מאות המחקרים שנעשו על-פי הניתוח של גולגאן מוכיחים וחוזרים ומצביעים על כך ש'השפיטה המוסרית' של הנשים היא בדרך כלל גבוהה יותר מזו של הגברים.
כל זה הבאתי כדי לומר שיש הבדל, כנראה הבדל מהותי, באופן שבו נשים מבינות דילמות אנושיות. מכאן, שכנראה שיש גם הבדל באופן שבו הן נותנות להם ביטוי באומנות ובספרות. זה לא אומר שגברים לא מסוגלים לחשוב כמו נשים, ולהפך.
ולסיום שני שירים שלי להכרות. ניתן לומר שבכל שיר שלי יש מטען נשי ופמיניסטי בחרתי בשני אלה שאולי מבליטים אותו יותר.
[11.12.2006]
השמים כחולים ושקט עכשיו בבית.
אני מעדיפה להשאיר את הדלת
פתוחה רק למחצה שלא יבואו בה רוחות.
שלא יגיעו זרועות של קְנוֹקַנוֹת מרעילות
המתרחבות זו בזו בחדר המשותף
שלא ידעו שאני כאן ויפסחו עלי הפעם
גם בלי דם זבח לסימון משקופים.
אולי אוכל לשמור על אהובי בסתר,
לנענע עריסות ולשיר להם בלחש דַי, די, די.
הקרקע האין סופית תנוע מתחתינו
תתעורר לקול תינוק שנולד
ותחייך בחשאי אל
יום חדש.
באביב העץ נוטה
להסתיר
את פגמיו -
ואת
עוטפת בטבעותיך
את השתיקות
והן מתרבות אט אט
בכמו עדות אילמת
כתובה בשפה שאיש לא
למד לקרוא.
ורק העיניים
הן יודעות
שלכל רגע של צמיחה
היה טעם של כריתה
ופיתוי
לברירה אחרת.