הקריאה משכבר הימים להנהגת חוקה בהסכמה בישראל חוזרת ומהדהדת אצלנו. השבוע פרסמה שורה של אישי-ציבור, מכל גווני הקשת הפוליטית, עצומה להנהגת חוקה כזו עד ליום הולדתה השישים של המדינה. חתומים עליה, בין היתר, השופט העליון (בדימ.), מאיר שמגר; השר וחבר הכנסת לשעבר, דן מרידור, והפרופסורים אביעזר רביצקי, מרדכי קרמניצר וידידיה שטרן.
השאלה אם יש לחוקק חוקה כוללת, או שמא מוטב להסתפק, עדיין, בחוקי-יסוד, הועלתה בכל מערכות הבחירות לכנסת. חסידי החוקה טוענים שאי אפשר בלעדיה. הנמקתם ברורה: החוקה היא מערכת החוקים המגדירה את סדרי השלטון והמשפט, את מבנה מערכת השלטון, את היחסים ההדדיים בין זרועותיו השונות וסמכויותיהם זה ביחס לזה, את סמכויות כל אחד מהם ביחס לאזרחים, את זכויות האזרח, את הצורה בה ייבחר השלטון ומשך תקופת כהונתו.
למרות שאין למדינה עדיין חוקה - יש כיום בכל העניינים האלה הסדרים חוקיים. חסידי ההסדרים האלה יוצאים נגד הנהגת חוקה נוקשה, בטענה שניתן לשנותה רק בתנאים מיוחדים. הווה אומר: לעומת חוקים רגילים, שניתן לשנותם על-ידי חוק פשוט במוסד המחוקק - ניתן לשנות חוקה נוקשה על-ידי רוב מיוחס, של שני שלישים, שלושה רבעים, או בדומה לזהו ובשל הקושי הזה - זהו, לדבריהם, כבר סיפור מן ההפטרה.
הטוענים לחוקה נוקשה, לעומת זאת, מעלים על נס את היציבות שהיא נותנת לחיים המדיניים, שהרי אין אפשרות שרוב מקרי ישנה חוקים יסודיים ויגרום לשינויים מהותיים באופי המדינה. לטענתם, מעצבת החוקה דמות מסויימת למדינה ומכניסה את הממשל ואת היחסים שבינו לבין האזרחים לדפוסים מוצקים וקבועים.
מתנגדי החוקה הנוקשה טוענים, לעומת זאת, כי היא מהווה מכשול רציני להכנסת שינויים, כשהם חיוביים ורצויים, שהרי מיעוט יכול למנוע חקיקה חיונית לאורך ימים ושנים. לדבריהם, שיטות וחוקים, חלוקת סמכויות ומגבלות, שהיו טובים במציאות מסויימת - חשוב שאפשר יהיה לשנותם בלי קשיים גדולים מדי ולהתאימם למציאות החדשה.
דוגמא לחוקה, המשמשת גורם מעכב, היא ארצות-הברית. שעה שנתקבלה שם החוקה, היו מרכזי היישוב רחוקים זה מזה והתחבורה איטית וקשה. מתן סמכויות לשלטונות כל מדינה ומדינה היה הכרח המציאות ולתנאים דאז היום נתאכלסה ארה"ב כולה, אמצעי הקשר התפתחו וארה"ב היא, למעשה, חטיבה אחת.
החוקה הקיימת משמשת אמצעי בידי חוקים נחשלים ומפגרים לשמור על נחשלות-ארצותיהם, ואין לממשלה המרכזית כוח חוקתי להסדיר את השינויים הדרושים בחינוך ובדיני האישות, או לבטל חוקי אפלייה הנהוגים שם. חוקת ארה"ב מקנה לחלק מן המדינות המרכיבות אותה כוח גדול מכוחן היחסי.
נשיאים תקיפים ומוכשרים מצאו, אומנם, דרכים לעקוף את החוקה במקרים מסויימים, אך לשם מה חוקה - טוענים המתנגדים לה - אם צריכים למצוא דרכים לעקפה? יתר על כן- טוענים המתנגדים - החוקה הנוקשה שומרת על יציבות, במקום שאין כלל צורך לשמור עליה. במדינות בלתי-יציבות במשטרן אין החוקה יכולה לשמש תריס בפני שינויים וזעזועים. מדינות נחשלות יחסית, כמצרים, עירק, טורקיה, פרס, קוריאה ומדינות שונות באמריקה הלטינית, משנות את החוקה עם כל שינוי של משטר (אחת הפעולות הראשונות הנעשות שם אחרי חילופי-שלטון היא...מתן חוקה חדשה), אך החוקה יכולה לשמור על משטרן. צרפת, למשל, שינתה את חוקתה פעמים מספר, בעוד שבבריטניה, ערש הדמוקרטיה, אין חוקה נוקשה ומדינה זו מצטיינת ביציבות וברציפות של שלטון, שאין דוגמתן בעולם. הווה אומר: במדינות שהן ממילא יציבות במשטרן - החוקה הנוקשה היא גורם מעכב ומשמר. בארצות שאינן יציבות, החוקה אינה עוזרת כמעט ולא כלום; מתעלמים ממנה ומשנים אותה. מה צורך, אפוא, בחוקה כזו?
מתנגדי החוקה הנוקשה טוענים כי אם במדינות אחרות מוטל הצורך בחוקה בספק - בישראל על אחת כמה וכמה. בישראל, יש לזכור, אין חוקה מוגמרת, אבל יש חוקה בהתהוות. היא הולכת ומתגבשת ממילא. בינתיים מושתתת, כאמור, המדינה על חוקי-יסוד, שהם חוקים קונסטיטוציוניים, הקובעים את דינם של המוסדות העיקריים ומסדירים עניינים, המהווים בארצות שונות רבות נושא לחוקה. החוקים הקיימים מבטיחים את זכויותיו של האזרח, את חופש תנועתו, חופש הבעת דיעותיו, חופש הבעלות והפעולה המשקית, את זכות ההגדרות וההתאספות.
בישראל שלובה בשאלת החוקה גם מקומה של הדת במדינה. ישנם חוגים שבכל מקרה ידרשו שהחוקה תהיה מבוססת על הלכות הדת וכי לא תתכן לישראל חוקה שלא תתבסס על תורת משה. ישנם שיתנגדו לכך. הם סבורים שאם נצטרך עתה לקבוע דפוסים לדורות - יפרוץ מאבק מר, ללא פשרה. כאן יצטרך מחנה אחד להכריע את השני. והשאלה הגדולה היא: האם למלחמת דת ותרבות אנו זקוקים?