רבים מהארועים הזוכים להתיחסות מצידנו מושפעים מזווית ההתבוננות האישית שלנו במתרחש. במקרים רבים, אחד יכול לראות ואף לחוות אירועים מסוימים אשר יראו שונים לאחר, כרחוק המזרח מהמערב והמושפעים בלבדית מאותן אידאות פיקס אשר קנו להן שביתה בנפשנו. כאשר חוגים "מאוד מסוימים" בתוכנו לבם חמרמר עליהם לנוכח "הסבל הנורא" של הפלשתינים, עלינו לנסות ולהתרומם מעל "רעשי הרקע" האישיים ולבחון ככל הניתן בידנו בצורה אוביקטיבית את אותן תזות של "סבל".
לכל הדעות, אם נבחן את מצבם של הפלשתינים ברצועת עזה מבעד לאמות המידה הישראליות-מערביות, מצבם של הפלשתינים שם עגום ואף קשה. אילו רק לשם הדגמה היינו מעבירים לזמן ממושך "צפונבון" תל אביבי ללב מחנה הפליטים אל-שאטי ברצועת עזה, קרוב לוודאי כי הרגשתו של זה היתה כוללת "סבל נורא" בהשוואה לתנאים שבהם הורגל בזמנים כתיקונם.
אך בזאת אינה מסתיימת "תזת היחסות". הפלשתינים העזתים מודעים למצבם המייאש היחסי כמוחלט ואף מודעים לעובדה כי התנגדותם הדתית הפנאטית לישראל יש לה קשר עבות בהנצחת מצבם זה. עובדתית הינם מנציחים מרצון את עליבותם בעודם נושאים את דגל פנאטיות האיסלאם. לראיה ישמש נושא חממות גוש קטיף אשר הוגשו להם על מגש של כסף. כל אשר היה עליהם לעשות היה להמשיך את מפעלם החקלאי המפואר של מגורשי גוש קטיף ובכך לספק פרנסה לאלפי משפחות אשר נידונות כיום לאותו כעין "סבל נורא". אך לא, הללו נהרסו ונחרבו ללא שמץ איכפתיות בנוגע לעתידם ובכך, בעיני הפלשתינים "סבלם אינו כה "נורא" או למצער מצבם כיום נראה סביר בעיניהם ו"ההתנגדות" לכן עדיפה.
למעט תעשיה מאוד זעירה ואקראית איננו יכולים להצביע על פיתוח תעשיה מצילת חיים ברצועת עזה. לא שחסרים היו והינם מקורות כספיים לקימומה של תעשיה מספקת עבודה ופרנסה באזור, נהפוך הוא, מאות מליוני דולרים נשפכו לתוך הרצועה ולא נודע כי באו אל קירבה, אף המים נספגים לאט יותר בחולות עזה מאותם כספי סיוע. ניתן להכליל ולאמר כאן כי אותה עזרה כספית נדיבה תועלה ברובה המכריע לרכישת נשק והקמת מסגרות צבאיות תומכות "ההתנגדות" לישראל.
על פניו, ואף ללא מרכאות, הרצון לעצמאות של כל עם הינו בוודאי לגיטימי אך הפלשתינים בחרו להפנות כל משאביהם למטרות צבאיות ומשכך אין להם להלין אלא אל עצמם ובוודאי שישראל אינה צריכה לראות עצמה מחויבת לעזור לעם אשר אינו מחויב פנימית לעזור לעצמו. למרות האמור כאן ישנם גורמים בישראל, בדרך כלל מהשכבות הזניחות של השמאל המיליטנטי, אשר ייסורי מצפון בעלי גוון מעורער ובסיס מבוקע מטלטלים את שלוות נפשם, הממשיכים בעקשנות לתמוך בנרטיב של אשמה ללא קשר למציאות בשטח. אנו חוזים באותו קו המבטל את זכויות היהודים מול זכויות הפלשתינים. קו זה יונק משורשי ההתבטלות מול הפריץ אשר כה אפיינו שכבות בעמנו לדורותיו.
אכן פלשתינים איבדו מושבם ואדמותיהם בארץ ישראל אך באותה מידה איבדו יהודי אירופה את כל רכושם משך המאה העשרים החולפת ובאותה מידה איבדה יהדות המזרח את כל רכושה ומקום הולדתה אשר נותר בשטחי המדינות הערביות. מעשית מצב זה אינו הפיך ומכאן שחילופי האוכלוסין ברובו הושלם עד עתה ושוב אין אנו חייבים דבר לפלשתינים. במידה וישראל תכיר בכך כי יש לשקם פלשתינים מאוד מסוימים, חייבות מדינות ערב להכיר באותה המחויבות כלפי יהדות המזרח העקורה כפי שגרמניה הכירה במחוייבות זהה כלפי חלק מיהדות אירופה. כך או כך הפיצויים חייבים להיות כספיים-חומריים, אין מה לדבר אודות חזרתם של העקורים לשעבר לבתיהם, אלו נגוזו מזה זמן רב.
על-מנת להיות הוגן עם חלקם של תושבי עזה, ראוי לציין כי מקצתם אכן שואפים לחיים תקינים ומוכנים אף לנקוט בקו פרגמטי המכיר במדינת ישראל כעובדה קיימת וד'לית ברירה. מאידך, מרבית תושבי הרצועה הינם תומכי הקו הנוקשה והמיליטנטי נגד ישראל והללו מנתבים את האג'נדה הכוללת הפלשתינית בנתיב מיליטנטי אנטי ישראלי נוקשה.
ישנם שיאמרו כי ישראל חייבת לתושבי הרצועה חוב מוסרי בעבור שנות "הכיבוש" בעבר. טענה זו שגויה וההוכחה, מצבם של תושבי הרצועה לפני גרוש גוש קטיף היה טוב מספר מונים לפי מדדים אובייקטיביים לעומת מצבם לאחר הגרוש וזאת למרות מענקים מסיביים ונדיבים אשר הוענקו לתושבי הרצועה ע"י מספר מדינות ערביות וארופאיות תורמות. יתרה מזו, תושבים רבים שם מבטאים געגועים לזמני "הכיבוש" לעומת תקופת האנרכיה העכשווית ומייחלים לשובה של ישראל לרצועת עזה.
עלינו לחדול מלחוש באותה "מחוייבות" מעוותת. מדינות ערב אשר תקפו את ישראל בשנת 48 גרמו למירב סבלם העכשווי של הפלשתינים, המיעוט בלבד גורש ע"י כוחות ההגנה ואצ"ל, בעוד שמעולם מדינות אלו לא טרחו לנסות ולשקמם כתמורה על מחדלם ואף בכוונת מכוון דאגו לשמר את עליבותם במחנות הפליטים הפזורים בכל המרחב. מבחינה בינלאומית ביצעה ישראל בנוסף מחדל הסברתי שאין שני לו בכך שלא עמדה על עובדות היסוד בבעית הפליטות הפלסשתינית.
על ישראל לצאת למסע הסברה חובק עולם, וזאת אף אם באחור כה גדול. במסע ישולבו נושאים נוספים על הפרק והוא יצביע על האשמים האמיתיים במצבם של הפליטים. בוודאי שמכל מקום זה אינו "הכיבוש" (ממי בדיוק כבשה ישראל את הגדה והרצועה, ממדינת פלשתין אולי?). בשנת 1967 היה ביתם של הערבים בנוי מזכוכית ובטפשותם התעלמו מעובדה זו וזרקו אבנים על בתי שכניהם הישראלים ומשכך מדוע עלינו להתנצל על כך שהגבנו ושברנו בתמורה את בתיהם וגם ניצחנו?
במקביל, על ישראל להצביע ישירות וללא מורך על המדינות הערביות כנושאות באחריות הישירה לשיקום הפליטים. נזכיר כי איכות ותכליתיות ההסברה הישראלית 40-50 שנים אחורה כאשר האמצעים הכספיים היו מאוד מצומצמים עלתה רבות על איכותה כיום עם אמצעים כספיים העולים הרבה מונים על אלו בעבר.
בנוסף, ישראל או כל גוף אחר רציונלי, חייבים במסע הסברה פנימי אשר יתועל להבנת הסכסוך והסיבות לעליבותם של הפליטים, אותה בעיה אשר החלה בשנת 1948 ולא כפי שמנסים גורמים פוסט-כל דבר ביננו לשכתב את ההיסטוריה כך שתתחיל משנת 1967 על-מנת שתתאים למאוויהם ההזויים והמסוכנים לקיומה של מדינת ישראל.
