בן-גוריון ירד לשדה בוקר ושמעון פרס צריך לרדת לשדרות. כי זה המקום שבו צריך לשבת עכשיו נשיא מדינת ישראל - עד שיוסר איום הקסאם מן העיר הזאת.
לא בשכונת טלביה היוקרתית בירושלים צריך לשכון בית הנשיא. רק שם. במקום שצריך בו את המיליונים של גאידמק בשביל לתת לילדים ולאימהות יום של שלווה אמיתית. במקום שאחרי ההינתקות מחבל עזה היה אמור להיות בטוח הרבה יותר והפך בטוח הרבה פחות.
לשם צריכים סמלי המדינה והממלכתיות הישראלית לנדוד. לשם צריכים להגיע שגרירים זרים שצריכים להגיש כתב את כתב האמנתם.
ואם בשל "צורך ביטחוני" הם יגיעו לשם מלווים בגדוד אנשי ביטחון - הצורך הזה יבהיר להם טוב יותר מאלף מילים של "הסברה" מה משמעותה של שכנות לא טובה עם מדינת החמאס.
נכון, שר האין-ביטחון לשעבר, עמיר פרץ, כבר גר בשדרות. זה לא הפך אותה מעולם למרכז המדינה. אנשים המשיכו לנטוש את שדרות ולנטוש את עמיר פרץ.
אבל את שמעון פרס, במירוץ האחרון שלו - הם סוף-סוף לא נטשו. העתקת בית הנשיא לשדרות תהיה האמירה המשמעותית ביותר שלו ושל ישראל השוכנת לבטח - לישראל שבטווח טילים: אנחנו - איתכם.
נגמרו להם המילים?
כיבוש עזה על-ידי החמאס ועקירת מעוזי הפתח שם היה מלווה בהפרות קשות של זכויות אדם. מלחמת אחים היא טרגדיה לאומית. רגע שחור לכל עם. עמדנו פעם על-סף תהום שכזאת. לא נפלנו בה גם אחרי התותח הקדוש או לא קדוש. גם לא אחרי אלטלנה.
לפלשתינים אין עכשיו ולא היו להם בעבר דוד בן-גוריון או מנחם בגין. אבל יש לערביי 1948 - אחינו ערביי ישראל - מנהיגות מנוסה ולוחמנית שיודעת לפתוח את הפה ולצעוק.
אז איפה אתם, אחמד טיבי, מוחמד ברכה, טאלב אלסאנע, ג'מאל זחאלקה. אני לא שואל איפה עזמי - כי עזמי כבר לא גר כאן יותר. אבל אתם - כן. אתם, שרואים את המראות ושומעים את הזוועה של חיסולים בראש חוצות עזה. איפה זעקת השבר שלכם מעל בימת הכנסת? על הפרת זכויות אדם. ועל שפיכת דם בנוהל שכן ונוהל אח ואחות. על רצח באין משפט. על רצח מצולם לאור היום.
אתם לא רוצים להכניס את ראשכם בין פתחסטאן לבין חמאסטאן - ואני יכול להבין זאת. לא רוצים לנקוט עמדה. אך האסון ההומניטרי המתרגש ובא על עזה באשמת אלה המבטיחים שם חוק וסדר - האם הוא לפחות לא שווה נאום אחד עם דמעות בכנסת? רק רובי ריבלין בוכה שם עכשיו?
יתכן שנאמתם. יתכן שמחיתם. לא ראיתי כותרות בתקשורת על זעקות שבר של חברי כנסת ערבים נוכח הנעשה ב"שטחים" כמו ששמעתי אותן וסיקרתי אותן בימי האינתיפאדה הראשונה והשניה.
אם הרמתם את קולכם, קול זעקה גדולה ומרה - ואני לא שמעתי - אני מתנצל. אך אם לא הרמתם אותו - השתיקה שלכם מדברת.
את התיק הזה אי-אפשר יהיה להפיל פעם נוספת על "הכיבוש". עכשיו הכיבוש איננו רק כחול לבן. דגל הכיבוש הזה הוא ירוק, ואני לא מתכוון לחברה להגנת הטבע.
