שלטון הכסף

מי שהשלה את עצמו כי אחרי שני נשיאי מדינה שסרחו, עזר ויצמן המנוח ומשה קצב, תתעשת הכנסת ותבחר נשיא מזן אחר כנראה אינו מכיר לאשורה את המציאות הישראלית. חברי הכנסת - רובם מריונטות נטולות דעה עצמאית, הדבקות בכיסאן בחרדה כרונית - העניקו השבוע את קולם לאדם שרוחו הרעננה אינה אלא גל אובך של מנהל לא תקין. למרבה הצער, הנשיא התשיעי, שמעון פרס, האמור להיכנס למשכן במחצית החודש הבא, לא יביא עימו אף בשורה מוסרית למדינת ישראל מוכת השחיתות. מי שמכיר אותו מקרוב, יודע שפיו ולבו מעולם לא חיו זה עם זה בהרמוניה, אמירת אמת איננה נר לרגליו, וביצור שלטון החוק אינו עומד בראש מעייניו. דוגמאות לכך מצויות למכביר. די אם ניזכר, למשל, כי לפני כעשרים שנה, כשכיהן כראש ממשלת האחדות של המערך והליכוד, הוא פעל יחד עם משנהו, יצחק שמיר, להדחת היועץ המשפטי לממשלה דאז, פרופ' יצחק זמיר (לימים שופט בבית המשפט העליון), בגלל נחישותו של האחרון להעמיד לדין פלילי את ראש השב"כ דאז, אברהם שלום, וכמה מבכירי השירות בגין מתן עדות שקר ובידוי ראיות בפרשת קו 300. גם צביעותו של פרס היא מן המפורסמות. עדות טרייה לה ניתן למצוא, למשל, בעדותו בפני ועדת וינוגרד, החוקרת את כשלי הדרג המדיני והצבאי במלחמת לבנון השנייה. לפי התמלילים שפורסמו באחרונה, פרס גילה לחברי הוועדה המופתעים כי בעצם התנגד ליציאה למלחמה. כשנשאל מדוע לא הביע דעה זו בישיבת הקבינט שהתכנסה לאשר את היציאה למלחמה, ענה כי כמשנה לראש הממשלה, הוא חש חובה להעניק גיבוי למהלכיו של אהוד אולמרט, וכי ממילא היה בקבינט רוב להצעה. לקרוא ולא (או כן) להאמין. פרס הוא חובב מתנות ותיק, במיוחד כשמדובר במתנות יקרות ערך מאילי הון. כך, למשל, בשנות השמונים, בעת שכיהן כראש הממשלה, קיבל שעון זהב יקר מאיש העסקים דוד בלאס, תורם נדיב למפלגת המערך, שמאוחר יותר הואשם בהונאת הגופים הכלכליים של הקיבוצים בעשרות מיליוני דולרים, הורשע ונכלא. כשדבר הענקת התשורה נחשף בעיתונות, פרס המבוהל מיהר להחזיר את השעון (להגנתו, טען כי מדובר במתנת יום-הולדת, אך השעון נרכש בוונציה יותר משבועיים לאחר מועד יום הולדתו), אך טיב קשריו עם בלאס - בין היתר, פרס השתדל עבורו במוסדות הקיבוצים, ואף דאג להזרים מאות-מיליוני דולרים מקופת המדינה לקופה המדולדלת של התיישבות העובדת למרות שידע מראש שמדובר במענקים אבודים - לא נחקר מעולם. למרבה החוצפה, בשלב מסוים העלה פרס את שמו של בלאס כמועמד מפלגת העבודה לתפקיד שר האוצר. האיש שלפי שיקול דעתו האחראי של פרס היה מתאים לנהל את קופת המדינה הספיק מאז להיות מעורב בעבירות של הלבנת ההון, לצבור חובות של כמאה מיליון דולר ולהסתבך עם גורמים בעולם התחתון, אשר לפני כשנתיים הטמינו מטען חבלה על מפתן ביתו. בתפקידיו הציבוריים השונים, פרס ידע לגמול לידידיו העשירים על נדיבותם המופלגת כלפיו. איל ההון ברוס רפופורט, לדוגמה, שתרם כספים רבים למפלגתו של פרס, שימש במחצית השנייה של שנות השמונים כמתווך בעסקה שבה ממשלת ישראל, בראשות פרס, התחייבה שלא לפגוע בתוואי צינור נפט גדול שתוכנן להיבנות בין עירק לירדן - התחייבות שהכניסה לימים את ישראל לבעיה ביטחונית, כי אנשי טרור מיקמו את בסיסם בצמוד לתוואי הצינור; וכשכיהן כשר האוצר, פרס לא היסס להושיט סיוע חריג לאיל ההון אריה גנגר, חברו של אריאל שרון, כאשר הלה רכש מהמדינה במחיר מציאה את השליטה בחברת חיפה כימיקלים. בתמיכת פרס, חיפה הוגדרה כעיר פיתוח, מה שסייע לגנגר לקבל מהמדינה מענקים ופטור ממסים. האזרח מספר אחד במדינה מעולם לא יצא חוצץ נגד השחיתות הפושה בקרבנו. הוא מילא את פיו מים בכל הנוגע לחשדות נגד משפחת שרון, ובהמשך בחר בזכות השתיקה גם בכל הנוגע למעשיו הפליליים של אולמרט, הפוליטיקאי המושחת ביותר בתולדות המדינה. עניינו היחיד בשחיתות של אולמרט היה דווקא מאספקט אחר: פרס - מומחה בעל שם לחתרנות בלתי-נלאית, שהשנים רק היטיבו עימה - קיווה בסתר לבו שיוגש כתב אישום פלילי נגד ראש הממשלה, שייאלץ את האחרון להתפטר; בתרחיש כזה, סביר שפרס היה מתבקש, "בלחץ הציבור" וב"דין התנועה", לתפוס (באופן זמני, שכרגיל היה הופך עד מהרה לקבוע) את מקומו. כנשיא, פרס ימשיך במסעותיו התכופים בעולם, אך הפעם לא יזדקק למטוסים הפרטיים של ידידיו המיליארדרים. רק אולמרט, חובב נסיעות ותיק בזכות עצמו, יכול להתחרות בפרס בקצב הנסיעות ובקשרים הגלויים והעלומים עם אילי הון מקומיים וזרים, חלקם חברים משותפים של שניהם. בוועדת האתיקה תלויה ועומדת תלונה נוספת שהגישה לפני חודשים ספורים עמותת אומ"ץ נגד פרס, בגין קבלת תרומות אסורות במהלך התמודדותו מול עמיר פרץ על הנהגת מפלגת העבודה. המדובר בתרומות בסך שלוש-מאות ועשרים אלף דולר שהעניקו למטה הבחירות של פרס שלושה אילי הון הנהנים מעטיני השלטון. אחד מהם, חיים סבן, רכש את גרעין השליטה בבזק, ובכל זאת קיבל משרת תקשורת דאז, דליה איציק (שבפריימריז המדוברים שימשה כאחד מראשי מטה פרס), היתר להמשיך ולהחזיק במקביל בחבילת מניות בחברת קשת, זכיינית הערוץ השני, חרף סוגיית הבעלות הצולבת. התלונה, שהתבססה על דוח נוקב שחיבר בעניין מבקר המדינה, הוגשה ליועץ המשפטי לממשלה בתוספת בקשה שיורה על פתיחת חקירה פלילית נגד פרס, בחשד לקבלת שוחד. מני מזוז דחה את הבקשה (כשם שדחה את בקשתנו להורות על פתיחת חקירת משטרה נגד איציק, בגין מעורבותה בפרשת התרומה מסבן), אבל המליץ לעמותה להגיש תלונה נגד פרס לוועדת האתיקה של הכנסת, כפי שאכן עשינו. למרבה הצער, הוועדה אינה עושה את מלאכתה נאמנה. בתחילה הודיע לי יו"ר הוועדה, ח"כ חיים אורון, שהיא איננה דנה בתלונות על תרומות. באחרונה חל אומנם שינוי במדיניות הזו, אבל הואיל ופרס יחדל בעוד זמן קצר לשמש כחבר כנסת, ספק האם הוועדה תדון בתלונתנו. קרוב לוודאי שגם מזוז לא ירצה להתעמת עם נשיא נבחר. אף שהכנסת, ולא העם, היא הבוחרת את הנשיא, מסעו הכמעט-כפוי של פרס למשכן הנשיא (הרי כמו תמיד, הוא לא באמת רצה בכך: "ביקשו ממנו", והוא נעתר להפצרות) לווה במודעות תמיכה גדולות בו שפורסמו בעיתונות, כנראה בניסיון ליצור לחץ ציבורי על חברי הכנסת לפצות את פרס על העוול שלכאורה נגרם לו לפני שבע שנים, כשמשה קצב, בניגוד לתחזיות המוקדמות, "גנב" את הנשיאות מתחת לאפו של פרס. איש טרם שאל מי מימן את המודעות מאירות העיניים ואת צבא הקמפיינרים המיומן שהקיף את פרס במרוץ הנוכחי. כל המכשולים הוסרו אפוא. בקרוב יוכל פרס לברך על המוגמר ולהתחיל לארח במשכן הנשיא את מיטב אילי ההון. מעניין כיצד ימשיך לפעול מרכז פרס לשלום בתקופת נשיאותו. לפחות דבר אחד ניתן לומר: משכן הנשיא, בניגוד לבניין מרכז פרס לשלום, לא הוקם תוך הפרה של חוקי בנייה, על קרקע (לחוף ימה של יפו) שהייתה מיועדת לשמש כפארק ציבורי ונקנתה מעיריית תל אביב במחיר כמעט אפסי. אלו נשיאיך, ישראל. לאולמרט יש סיבה טובה להיות מרוצה מאוד מבחירתו של פרס. מבחינתו, הוא הרג שתי ציפורים במכה אחת: נפטר מצלו המאיים של פרס ליד שולחן הממשלה; וקיבל נשיא אשר בעת הצורך, אם וכאשר אולמרט יועמד למשפט ויורשע, יעדיף את מידת הרחמים על מידת הדין ויחון אותו (ולא רק אותו, אלא גם אישי ציבור נוספים שסרחו). אך אל לו לאולמרט לנוח על זרי הדפנה. להפך, כשם שברומא העתיקה נצטווה הקיסר: "זכור את המת" (ממנטו מורי), כדי שיבין את מגבלות כוחו כבן תמותה, כך הוא צריך לשנן לעצמו כל הזמן: "זכור את החתרן"; שכן סביר להניח שהנשיא פרס ימציא לעצמו עם הזמן סמכויות חדשות, ינהל מדיניות חוץ עצמאית משלו שתקרא תגר על זו של ראש הממשלה וייתפס בעולם כמנהיג האמיתי של מדינת ישראל. זכור, אהוד: נמר מפא"יניק אינו מחליף את חברבורותיו.

אם אהוד ברק יהיה ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל, אני מציע מראש לא לצפות שהכתרתו תביא עימה בשורה של ממש למאבק לשמירה על טוהר המידות. אמנם, בנאום שנשא השבוע עם היבחרו לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה, הוא הכריז כי בכוונתו לטפח את שלטון החוק, אך ברק כמו ברק: שיקוליו הפוליטיים גברו תמיד על מחויבותו למנהל תקין. חסידיו הבטיחו תחת כל עץ רענן שהוא השתנה, שהוא אינו הברק של פעם. ייתכן. אך השינוי הוא בראש ובראשונה בכך שבינתיים הוא הפך למיליונר המסתופף בחברת אנשים שכמותו בדירתו היקרה במרומי מגדלי אקירוב בתל אביב, אשר ממנה ספק האם ניתן לראות את המצוקות החברתיות, המחסור והדלות שהם מנת חלקם של חלק ניכר מאזרחי המדינה. בדומה לאולמרט, ידידו הוותיק, זיקתו של ברק לאילי ההון התחדדה בעת שכיהן כראש הממשלה (וכמו אולמרט, לא עשה חיל בתפקיד הזה). אחד ממעשיו האחרונים של ברק טרם העברת שרביט השלטון לשרון היה פנייה אישית מטעמו אל נשיא ארה"ב דאז, ביל קלינטון, בבקשה שיחון את איל ההון מארק ריץ', שנמלט לשווייץ מאימת רשויות המס האמריקניים, שביקשו למצות עימו את הדין לאחר שנחשד בהעלמות מס חמורות ובסחר לא חוקי עם אירן. הנימוק לפנייתו של ברק היה שהמיליארדר היהודי העניק "סיוע מיוחד" למדינת ישראל: ריץ', תורם נכבד למוסדות שונים בישראל, שסייע לקהילת המודיעין שלנו במאמציה לאיתור השבויים והנעדרים. מה שברק שכח לציין בפנייתו לקלינטון הוא שריץ' היה בין התורמים למטה הבחירות שלו בעת שהתמודד מול בנימין נתניהו על ראשות הממשלה. ידיד אחר של ריץ', אולמרט, באותה העת ראש עיריית ירושלים, פנה אף הוא אל קלינטון בנידון, וכך עשו עוד רבים (ביניהם יו"ר הכנסת דאז ונביא הזעם החדש של ישראל, אברהם בורג). הלחץ עשה את שלו: רגע לפני שעזב את הבית הלבן אישר קלינטון את בקשת החנינה, וזאת בלי לשתף בהחלטתו, כמקובל, את משרד המשפטים. ההחלטה עוררה זעם ציבורי עצום בארה"ב, עד כדי כך שהקונגרס החליט לחקור את המניעים שעמדו ביסודה. בין היתר, נטען שאשתו לשעבר של ריץ', דניס, תרמה כספים רבים למפלגה הדמוקרטית ולמרוץ של הילארי קלינטון לסנאט. לא הזיקה גם העובדה שפרקליטו של ריץ' היה יועץ הבית הלבן בזמן כהונתו של קלינטון. גם במעצמה הגדולה בעולם ההון אינו שומר מרחק מהשלטון. גם בישראל נשמעה ביקורת על התגייסות הפוליטיקאים למען עבריין נמלט. מי שלא הצטרפה למגנים היא התנועה לאיכות השלטון, שקיבלה בשעתו תרומה נדיבה מריץ', וככל הנראה העדיפה להצניע את העובדה הזו. נחזור לאולמרט וברק: למרות שבחודשים האחרונים חל צינון מסוים ביחסיהם, מאז שברק מתח ביקורת על התנהלות הממשלה בניהול מלחמת לבנון השנייה, לא נשמעה מפיו של ברק אף מילת גינוי על שחיתותו האישית של אולמרט. רק לקראת מועד הבחירות לראשות מפלגת העבודה החל ברק למלמל כמה מילים בנושא, וגם זאת עשה כמי שכפאו השד אופיר פינס. בחודשים האחרונים מתנהל משרד מבקר המדינה בדיקה מקיפה של התנהלות ממשלות ישראל השונות בסוגיית רכישת הגז הטבעי. הבדיקה, שבמהלכה נחשפו עובדות מאלפות, מתמקדת בכמה החלטות לא ברורות די צרכן שהתקבלו במשך השנים, בהן החלטתו של ברק, בעת שכיהן כראש הממשלה, להעניק לרשות הפלשתינית זיכיון לביצוע קידוחי גז מול חופי עזה. לפי יודעי דבר, היא נתקבלה בלחצו ובתיווכו של שכנו בכוכב-יאיר, איש העסקים המנוח יוסי גינוסר, לשעבר בכיר בשב"כ, אשר ניהל קשרים עסקיים ענפים ומשתלמים מאוד עם בכירים ברשות, וככל הנראה היה אמור "לגזור קופון" בעסקה. אם לא די בכך, המבקר חוקר במקביל פרשה נוספת הקשורה לברק: במהלך התמודדותו האחרונה על הנהגת מפלגת העבודה, אנשיו לא היססו לקבל תרומה מאיש עסקים ישראלי שהורשע בדין בשווייץ בגין הלבנת הון. עמותת אומ"ץ היא זו שפנתה אל המבקר בבקשה שיבדוק האם קבלת התרומה נעשתה בידיעתו ובברכתו של ברק. דומה שברק לא למד את הלקח המתבקש מחקירת המשטרה הסבוכה בפרשת עמותות הקש שלו, חקירה שנפתחה בעקבות דוח חמור שפרסם מבקר המדינה לשעבר, השופט (בדימ.) אליעזר גולדברג. בחקירה ההיא, ממנה יצא חבול אך ללא כתב אישום, ברק חייב תודה גדולה לעו"ד יצחק הרצוג, באותה העת מזכיר הממשלה והיום שר הרווחה, שניצל את זכות השתיקה ומיאן לספר את הידוע לו על התנועות הסיבוביות של הכספים שהגיעו לעמותות הללו. בשעתו תקפנו כולנו בבליסטראות את השר לשעבר אריה דרעי בגלל שתיקתו, והנה בוז'י שלנו, ששתק גם הוא, לא רק שנהנה מחסינות, אלא אף זכה ליחסי ציבור טובים, שסייעו לו להתברג בצמרת מפלגתו בבחירות הפנימיות האחרונות שנערכו בה. הרצוג נמנה כיום עם הכוורת של ברק, הכוללת שני שרים נוספים שבלשון המעטה לא התבלטו בשנים האחרונות ביושרם: הראשון שבהם - שר החקלאות, שלום שמחון, שנגדו מתנהלת חקירת משטרה בחשד שקיבל טובות הנאה מחברת ק.א.ל. להטסת מטענים חקלאיים (לפי המידע שהגיע אל עמותת אומ"ץ והועבר למבקר המדינה, שמחון, בני משפחתו וחברים של ילדיו טסו לחו"ל בחינם במטוסי חברת המטענים. השר הכחיש בשלב הראשון שטס על חשבון ק.א.ל., אבל בהמשך שינה כיוון וטען שהחזיר לה את עלות נסיעתו). שמחון גייס עבור ברק קולות רבים במושבים, וכל הסימנים מעידים שבמגזר הזה פעלה שיטת ה"תן וקח". עמותת אומ"ץ ריכזה חומר מאלף בנושא, חומר שהועבר לבדיקת מבקר המדינה. השר השני - שר התשתיות, בנימין בן-אליעזר - טבל בשחיתות מאז נכנס לחיים הפוליטיים ואינו מהסס גם היום לבעוט בשלטון החוק בראש חוצות, תוך שהוא מוסיף לגלות חוסר רגישות לכספי הציבור. כך, למשל, באחרונה התקיים בממשלה דיון על התוכנית לחתימת הסכם לרכישת גז טבעי מחברת בריטיש גז, הקשורה לרשות הפלשתינית. הספק המתחרה, יוסי מימן, בעל מניות בחברה שבה שותפה ממשלת מצרים, טען כי אחד השותפים הסמויים בחברת בריטיש גז הוא לא אחר מאיל ההון האוסטרי מרטין שלאף, בעליהם של הקזינו ביריחו ואוניית ההימורים בחוף אילת. שלאף מחובר לכל הצמרת הפוליטית בישראל - משפחת שרון, אולמרט, רמון, אביגדור ליברמן - וגם פואד מנסה כנראה להצטופף בחיקו. אגב שלאף, כדאי לציין שאחד מיועציו הבכירים - שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בימי כהונתו של יצחק רבין - מילא באחרונה, במקרה או שלא במקרה, תפקיד בכיר במסע הבחירות של ברק לראשות מפלגת העבודה. שבס, אדם שהורשע בדין פלילי, ממתין כעת לתמורה מברק. פואד בהחלט יכול להיות הצינור להעברת האתנן. דוגמא נוספת להתנהלותו הבעייתית של פואד היא ניסיונותיו לשנות החלטה קודמת של משרדו, שנתקבלה בעצה אחת עם משרד האוצר, לפיה לא ייפתח מחדש מכרז לייצור חשמל פרטי במישור רותם, מכרז שבו זכתה בשעתו חברה בבעלות האחים עופר. החברה מבקשת לשנות את המחירים המקוריים שנקבעו במכרז, ובאופן זה לשאוב מקופת המדינה כחמישים מיליון דולר נוספים. מזל שעל קופת המדינה שומר כיום לא חתול המלקק שמנת, אלא החשב הכללי ד"ר ירון זליכה, אשר מוכן להתעמת עם כל גורם השולח את ידיו שלא כדין אל קופת המדינה, ובכלל זה עם אוליגרכים מסוגם של סמי ויולי עופר. שר התשתיות, שאמור להתייצב לצידו של החשב בהגנה על האינטרס הציבורי, מעדיף כנראה את הצד שעליו מרוח הקוויאר. פואד הצליח לגייס עבור ברק קולות רבים במגזר הערבי, בסיוע קבלני קולות גלויים וסמויים (בל נשכח שהוא כיהן בעבר כשר השיכון והבינוי, ומאז מכיר קבלנים מכל הסוגים). מה שמעורר דאגה הוא החשדות, הנתמכים בחלקם בעדויות מצולמות, שבמגזר הזה נקנו הפעם קולות בסיטונות, ובכמה קלפיות זויפו התוצאות באופן בוטה. כשהתעוררו בעבר חשדות דומים נגד עמיר פרץ, בעת ההתמודדות הקודמת על ראשות המפלגה, היה זה ברק שיצא חוצץ נגדו ותבע מהמשטרה לחקור את הזיופים. הפעם לא נשמע קולו, למרות שהחשדות מצביעים על כך שחלק מהקולות שקיבל בבחירות אינם כשרים, תולדה של הצבעות כפולות או פיקטיביות. תופעה חדשה בפוליטיקה הישראלית: ברק השותק. בעצת מנהל הקמפיין שלו, עו"ד אלדד יניב, הוא שתק לאורך כל מסע הבחירות שלו, סירב להשיב לשאלות העיתונאים והסתפק בחוגי בית חשאיים ובמפגשים סגורים עם חברי המפלגה. בעידן של ספינים ותחמונים, אולי באמת עדיפה השתיקה, אך במוקדם או במאוחר יצטרך ברק, שר הביטחון החדש, למחול על כבודו ולהציג את משנתו בפני הציבור. בין היתר, יצטרך להסביר באופן ברור האם ומתי מפלגת העבודה שבראשותו תפרוש מממשלת אולמרט. מאידך, גם אם יתחייב לתאריך נקוב, למשל מועד פרסום הדוח הסופי של ועדת וינוגרד, אפשר לסמוך על החברים אהוד א' ואהוד ב' שבהתקרב שעת השי"ן, הם ימצאו את התירוץ להאריך את ימיה של הממשלה המכהנת.