|
עקידת הרצון האישי על המזבח
|
|
|
בדרך כלל איני מגיעה עד פרשת העקידה, כי אומרים שנשים אינן זקוקות להתפלל את כל תפילת השחרית. אבל הפעם הרגשתי שאני חייבת לקרוא אותה. ולא סתם לקרוא אותה, אלא להניע את שפתי ולהפעיל את פי. כי החודש הוא חודש תמוז, וחודש תמוז שולט על מזל סרטן, ואותיות החודש הן ח' ות'. האות ח' שולטת על הירח, והאות ת' שולטת על הפה. וכאן נפל לי האסימון. זה החודש שבו אנו מקבלים את הכוח לשלוט על הפה שלנו, לדבר רק דברים שיכולים לעזור לאנשים אחרים. בתפילת שמע ישראל כתוב: "יכוון לקיים מצוות עשה ולזכור את מעשה מרים, בדבר לשון הרע, כי לא ברא ה' פה ולשון לאדם אלא להודות לו".
האם זה השימוש שאנו משתמשים בפה? כמה פעמים ביום אנו מדברים דברים לא נחוצים, דברי רכילות, לשון הרע, או סתם דברים שלא במקום, כמו הדברים שאני אמרתי אתמול?
הרגשתי שאני חייבת להמשיך ולומר את פרשת העקידה, ותוך כדי האמירה, התרגשתי מאוד. הרגשתי ממש פיזית את משמעות העקידה. כיצד אותו ניצוץ בורא שבתוכי אומר לי לעקוד את האגו שבי, שהוא בעצם בני יחידי אשר אהבתי, כל כך קשה לנו לוותר על הטבע המולד שלנו, שהוא האגו, ולהקריב אותו על מזבח האהבה לזולת. ניצוץ הבורא צווה עלי לחבוש את החמור, כלומר את עולם החומר, עולם האשליה, לבקע עצי עולה, כלומר לפתוח את כל אברי וגידי גופי ונפשי, וללכת אל המקום אשר אמר לי אלוהים, כלומר צריך ללכת אל מקום מיוחד בנפש, מקום שמוכן לקבל על עצמו את מצוות הבורא ולהנמיך את האגו. הדבר התרחש ביום השלישי, כלומר מדובר פה על מערכת שלושת הקוים, שבה אברהם מסמל חסד, נתינה, קו ימין, יצחק מסמל גבורה, לקחת לעצמנו, קו שמאל, ופעולת העקידה עצמה מסמלת את קו ימין, שבו החסד, הנתינה, עוקדת את הרצון שלנו לקבל לעצמו בלבד, ואז הרצון הופך לרצון מעגלי, של רצון לקבל על-מנת לתת ולתת על-מנת לקבל.
זה פירוש היום השלישי. אז נשא אברהם עיניו, וראה את המקום מרחוק. כלומר המקום הנפשי הזה בתוך עצמנו שבו אנו יכולים לעשות את העקידה הפרטית שלנו הוא מקום רחוק, שקשה להגיע אליו. הוא לא מובן מאליו. צריך רצון חזק כדי להכניע את האגו. ואברהם לוקח את עצי העולה, שהם אברי וגידי גופו, שם על יצחק בנו, על הרצון לקבל שלו, לוקח את האש כדי לשרוף את התכונות השליליות ואת המאכלת כדי להפריד את הטוב מן הרע, והם הולכים שניהם יחד. יצחק, האגו, שואל את אברהם: איה השה לעולה? האגו שלנו מעולם אינו רואה מה שבאמת מתרחש, ואינו מבין מה צריך לעשות. התכונות השליליות לעולם אינן רוצות לעלות על המוקד ולהישרף, טוב להן כמו שהן. ואברהם עונה לו, אלוהים יראה לו השה לעולה, כלומר אני מקשיב לבורא, מה שיאמר לי זאת אעשה.
הם הגיעו שניהם אל המקום אשר אמר אלוהים לאברהם ושם בנה אברהם את המזבח. בנית המזבח היא מעשה קשה. זוהי בניה יום יומית של האופי שלנו, בדיקה עצמית, האם נהגתי כשורה, האם פעלתי כשורה. איך אני יכול/ה לתקן. שם הוא גם ערך את העצים, כלומר את אברי וגידי גופו ונפשו, ושם הוא עקד את יצחק בנו, כלומר תכונת החסד והנתינה שבו עקדה את הרצון לקבל לעצמו בלבד. הוא שם אותו במקום הנכון, על המזבח מעל לעצים, ואז שלח את ידו לקחת את המאכלת לשחוט את בנו, כלומר לשחוט את הרצון שלנו לקבל.
אבל אז, בדיוק אז, קורא אליו מלאך האלוהים ואומר לו: "אל תשלח ידך אל הנער, ואל תעש לו מאומה, כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני". הבורא אומר לו שלא צריך לוותר על הרצון שלנו לקבל, כי בלי הרצון לקבל לא נוכל לקבל שום דבר. מה שצריך הוא רק להמיר אותו, לרצון לקבל על-מנת לתת. כך אנו יוצרים זרימה מעגלית, שהיא הזרימה הקוסמית של היקום.ואז נשא אברהם את עיניו וראה שאיל אחר נאחז בסבך, ואומרים המפרשים, שהאיל האחר הפך לאיל אחד. כמו שהבורא הוא אחד, הוא אהבה, הוא אחדות.
הבורא אומר לאברהם שמכיוון שלא חשך ממנו את בנו את יחידו, והיה מוכן להמיר את הרצון לקבל לעצמו בלבד ברצון לקבל על-מנת לתת, יזכה שזרעו יהיה כחול אשר על שפת הים. הוא יהיה מלא באור וישפיע את אורו וחסדו על כל העולם, ואכן כולנו היום זוכרים את אברהם, הוא משפיע על כל העולם, כל הדתות נבעו ממנו. ישמעאל, אבי האיסלאם, היה בנו של אברהם, ישו, אבי הנצרות, היה יהודי, ודתות המזרח נובעות מבני הפילגשים של אברהם.
עבורי היה זה לימוד עצום – להיכנס אל תוכי ולעקוד שם את העצב שעורר בי השם באר שבע. אברהם הולך אל באר שבע ויושב שם, ועבורי מסמלת עיר המדבר הזו אסונות קשים ודיכאון עמוק שאין המקום לפרטם כאן, רק אומר שעל-פי הקבלה כל דיכאון ועצב הם בעצם רצון לקבל לעצמי בלבד, וכך גם השקיעה בתוך העצב, והניסיון לטפס למעלה ולדבוק בשמחה הוא ניסיון קשה ומפרך. אבל אם אני רוצה לחיות, אני חייבת לעשות את הניסיון הזה. עצב ודיכאון מביאים למחלה. ובמיוחד בחודש הזה, הקרוי חודש סרטן. בחודש הזה נזרעים הזרעים למחלת הסרטן, ומצד שני, אנו מקבלים את הכוח והיכולת להתגבר על המחלה הזו. כשאני מתגברת על העצב והדיכאון שבתוכי אני זוכה בעץ החיים. זוהי מלחמה יום יומית, והכתיבה הזו כאן היא חלק מהמלחמה הזו.
תוך כדי אמירת פרשת העקידה הרגשתי כיצד העצב ממיר את עצמו לאהבה, נזכרתי בכל הפעמים והמקומות והאירועים שיצרו בי כאב כל כך עמוק, שלא יכולתי להתמודד עמו והעדפתי תמיד לברוח למקומות אחרים. הפעם הצלחתי להיכנס אל תוך הכאב, ולהחדיר בתוכו אהבה וסליחה לכל אותם האנשים שבעבר לא יכולתי לסלוח להם.
תחושת האהבה והסליחה הייתה כל כך עמוקה, כל כך מרגשת, שהייתי חייבת לבוא ולכתוב אותה ולשתף אתכם בחוויה הגדולה והמתקנת שעברתי זה עתה.
|