לבלק נראה כי המנעותו של בלעם להגיע אליו מיד היא רק צעד של משא-ומתן, כדי להעלות את מחיר השירות שהוא עתיד להעניק לו. גם הדיווח של השליחים נותן מקום לטעות הזאת: [יד] וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב, וַיָּבֹאוּ אֶל-בָּלָק; וַיֹּאמְרוּ, מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ. לא הזכירו כלל את הנימוק שהשמיע באזניהם בלעם: מֵאֵן ה', לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם. לכן, [טו] וַיֹּסֶף עוֹד, בָּלָק, שְׁלֹחַ שָׂרִים, רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה. [טז] וַיָּבֹאוּ, אֶל-בִּלְעָם; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר, אַל-נָא תִמָּנַע, מֵהֲלֹךְ אֵלָי. [יז] כִּי-כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד, וְכֹל אֲשֶׁר-תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה; וּלְכָה-נָּא, קָבָה-לִּי, אֵת, הָעָם הַזֶּה.
אבל בלעם לא התכוון להתמקח. הוא יודע שישלמו לו כל מחיר שיבקש וזה לא מה שמטריד אותו. הוא כפוף להוראות ה' יתברך ואינו מודע לכך שבלק קבל אינפורמציה חלקית ביחס לסירובו הראשון. [יח] וַיַּעַן בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֶל-עַבְדֵי בָלָק, אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב--לֹא אוּכַל, לַעֲבֹר אֶת-פִּי ה' אֱלֹקָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה, אוֹ גְדוֹלָה. [יט] וְעַתָּה, שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם-אַתֶּם--הַלָּיְלָה; וְאֵדְעָה, מַה-יֹּסֵף ה' דַּבֵּר עִמִּי. הוא רוצה מאד ללכת עמם, אז ה' מרשה לו, אבל מזכיר לו את המגבלות המוטלות עליו: [כ] וַיָּבֹא אֱלֹקִים אֶל-בִּלְעָם, לַיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ--אֹתוֹ תַעֲשֶׂה.
נדלג כאן על האירועים שחווה בלעם בדרכו אל בלק, כולל על הויכוח שלו עם אתונו, ונגיע ישירות למפגש ביניהם: [לו] וַיִּשְׁמַע בָּלָק, כִּי בָא בִלְעָם; וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ אֶל-עִיר מוֹאָב, אֲשֶׁר עַל-גְּבוּל אַרְנֹן, אֲשֶׁר, בִּקְצֵה הַגְּבוּל. [לז] וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, הֲלֹא שָׁלֹחַ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לִקְרֹא-לָךְ--לָמָּה לֹא-הָלַכְתָּ, אֵלָי; הַאֻמְנָם, לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ. [לח] וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-בָּלָק, הִנֵּה-בָאתִי אֵלֶיךָ--עַתָּה, הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה: הַדָּבָר, אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹקִים בְּפִי--אֹתוֹ אֲדַבֵּר.
בלעם נורא רוצה לקלל את ישראל והוא משקיע די הרבה בניסיון לשכנע את הבורא יתברך להרשות לו. אלא שזה לא מצליח ושוב ושוב, למגינת לבו של בלק וגם למגינת לבו שלו, הוא נאלץ לברך אותנו. אחרי הפעם הראשונה שזה קורה לו, פונה אליו בלק הנדהם (במדבר כג): [יא] וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, מֶה עָשִׂיתָ לִי: לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ. לא הפנים את הרעיון שבלעם אינו אדון לפיו, אבל הלה טורח להזכיר לו את כללי המשחק: [יב] וַיַּעַן, וַיֹּאמַר: הֲלֹא, אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים ה' בְּפִי--אֹתוֹ אֶשְׁמֹר, לְדַבֵּר. כך, בפשטות הוא מודה שאינו אדון לעצמו.
עוד פעמיים חוזר על עצמו אותו תהליך. בלק מצפה לשמוע מפי בלעם קללות על עם ישראל ושומע ברכות. בפעם השניה הוא מגיב בחוסר אונים: [כה] וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, גַּם-קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ; גַּם-בָּרֵךְ, לֹא תְבָרְכֶנּוּ. ובלעם מגיב בתזכורת שקטה: [כו] וַיַּעַן בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֶל-בָּלָק: הֲלֹא, דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר, כֹּל אֲשֶׁר-יְדַבֵּר ה', אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה.
והם עושים ניסיון נוסף שגם הוא נכשל כמובן. כאן כבר מגיב בלק בתערובת של יאוש וכעס, שעל סף איבוד השפיות (במדבר כד): [י] וַיִּחַר-אַף בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, וַיִּסְפֹּק אֶת-כַּפָּיו; וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ, זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. [יא] וְעַתָּה, בְּרַח-לְךָ אֶל-מְקוֹמֶךָ; אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ, וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד. רק כעת מבין בלעם שבלק חי לו בדמיונות שוא ואינו מודע למגבלות המוטלות על בלעם, לכפיפותו לדבר ה': [יב] וַיֹּאמֶר בִּלְעָם, אֶל-בָּלָק: הֲלֹא, גַּם אֶל-מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר-שָׁלַחְתָּ אֵלַי--דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר. [יג] אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב--לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי ה', לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי: אֲשֶׁר-יְדַבֵּר ה', אֹתוֹ אֲדַבֵּר.
כתבנו בשלהי החלק הראשון של רשימה זו כי בלעם מייצג את הסטרא אחרא והוא יודע ומכריז כי לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי ה', לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי, אבל הוא מאד רוצה לפגוע ביהודים. למה? ככה. הוא לא יכול, וברור לו מדוע. הוא חשף את סוד חסינותו ושרידותו של עם ישראל: הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. כל עוד הם שומרים על ייחודם, הֶן-עָם לְבָדָד, או אז יִשְׁכֹּן, אבל אם יתערבו בגויים, לֹא יִתְחַשָּׁב. לא יתחשבו בו כי יהיה חסר חשיבות. על כן הוא מציע לבלק לשלוח את בנות מואב לפתות את היהודים, לגרום להם להתערב בגויים, שעל-ידי כך יהפכו לפגיעים. וזה מצליח להם.
דומני כי אין צורך לערוך השוואה מפורשת למה שקורה אצלנו. בשבוע בו מגיעים לעסקת טיעון עם מי שכיהן כמורם מעם, כמייצג סמלי של המדינה, על עבירות מאותו סוג הנזכר בפרשתנו, ובמקביל מבשר מי שמכהן כראש ממשלה לתושבי שדרות ובנותיה כי מדינת ישראל אינה יכולה להגן עליהם, עלינו להבין ולהפנים כי הפתרון לכל הנ"ל טמון בדברי בלעם: הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן. לשוב למודעות של עָם לְבָדָד, כי זו דרכנו היחידה. כי רק בדרך זו יהיה באמת טוב ליהודים.
|