לעם הספר ראוי איש ספר

ב-6 ליוני 1977 הגעתי לפגישה עם שמעון פרס. בשעה 11:30 ביקשה ממני המזכירה להיכנס. זו הייתה הפגישה הראשונה שלי איתו. הוא ברך אותי לשלום. מעיניו ניבע מבט עצוב. על השולחן היו מונחות כמה ערמות ספרים מרשימות, מפוזרות במין אי-סדר לא ברור. מאחורי כיסאו, על הקיר, הייתה תלויה תמונתו של דוד בן-גוריון. גם עיניו הביעו עצב. עצוב היה בחדר ההוא. הספקתי עוד לומר "איך אני יכולה לעזור למדינה, אני מודאגת, מודאגת מאד" לפני שהוא קטע אותי ושאל: "קראת את ספרו של עמוס עוז "לגעת במים לגעת ברוח"?". "כן", עניתי. מאותו רגע הלך ושקע (בעצם המריא) בתיאור מדוקדק של קטעים מהספר. המבט בעיניו החל מתבהר. ציפיתי בדריכות לאיזו אתנחתא כדי לדבר על מצבה של המדינה... אבל המבט המהורהר שעל פניו קטע את מחשבותי; לא נעים, אמרתי לעצמי, להטריד אותו בשאלות גורליות. המצוקה שלי הלכה וגברה. הפניתי מבט אל בן-גוריון שבתמונה וכמו שאלתי: "מה האיש הזה רוצה ממני?", כשלבסוף התעשתתי ואמרתי: "יש עבודה עצומה שצריך לעשות, אני כאן כדי לעשות". ואז נפתחה הדלת והמזכירה הודיעה שמישהו מחכה לפגישה הבאה. נפרדנו לשלום. ערמות הספרים על שולחנו של פרס גירו את סקרנותי. "מה, באמת מספיק לקרוא את הספרים? איך? חלפו שלושה חודשים מיום פגישתנו הראשונה ואני נרתמתי לסייע לו בכל משימה. תעלומת הספרים המשיכה להעסיק אותי ועכשיו ניתן לי להתחיל בפענוחה. שנה חלפה. כמויות המכתבים בענייני ספרות שהיו יוצאות מאצל שולחנו הדהימו אותי. מגוון הפרטים שנרשמו בזיכרונו במהלך הקריאה היה מדויק עד להרשים. הוא נראה שבוי בקסמן של המילים הכתובות. להרגשתי, נראה היה שמדובר בתופעה: מנהיג פוליטי בעל יכולת יוצאת דופן של קליטה ועיבוד חומרים ספרותיים המסוגל להעלות על הכתב, למשל, דוח ממצה של מצבי משבר בחיי נישואין ביצירתו של עמוס עוז, או מאפייני השכול בספריו של דוד גרוסמן. אבל מאוחר יותר נתחוור לי פן נוסף, שהאיר את קודמו: בשנים 1980-1984 התוודעתי מקרוב להוויה הפוליטית-מפלגתית. ראיתי את שמעון פרס, המנהיג הפוליטי, מתמודד עם שנאת חינם אלימה, ברוטאלית, רוויית השמצות, עם פעילות רוטינית, לעיתים בנאלית עד לזרא במאבק סיזיפי להוכחת צדקת דרכו. הבנתי אז שעבורו, הרומנטיקן, הספרים הם געגועים אל עולם אחר, עולם ויתר בדרכו אל מרכז ההוויה הפוליטית. הם, הספרים, היו המקור היחיד למימוש הסקרנות, לסיפוק הרצון ללמוד, לחקור ולדעת. הם מקור ההשראה לדמיון המפליג והמושך רחוק מן המציאות המיידית, מציאות שלא פעם הציגה אותו כפנטזייר. ואולי היה זה גם חלום כבוש להיות כותב הספרים. תחושת "המפלט" קיבלה משנה תוקף ברגעים קשים במיוחד בחייו הפוליטיים של מר פרס, קשים גם בקנה המידה של פרס. אני זוכרת יום אחד כשנכנסתי אליו לשיחה. ראיתי אותו יושב וקורא בריכוז ובדבקות יוצאי דופן. כמו מתפלל. הוא אפילו לא הרים ראשו בכניסתי. ובהבזק של שנייה הבנתי: שמעון פרס הוא קורא מאמין. בדומה לארון הספרים של האיש הדתי המהווה עבורו תומך מוסרי ונפשי עליון, מצפן ומצפון, כך ארון הספרים של שמעון פרס. והוא מתפלל מולו כשם שהאיש הדתי מתפלל: שחרית, מנחה וערבית. והוא קורא בספריו באדיקות של: "והגית בו יומם וליל", במעין התמכרות חסידית. הקריאה היא תפילתו בשעת משבר. באותו יום, כשישבתי במשרדו, התבוננתי בו יושב וקורא, מכונס בתוך עצמו. ראיתי בדמיוני איך לפני 66 שנים, בעיר וישנייבה שבפולין, ישב הילד שמעון פרסקי לצד סבו צבי מלצר ושינן פרקי גמרא. אותו ריכוז. אותה דבקות.