מידת האמון התמים שרוחשים בתי מלון לא מעטים מעבר לים לאורחיהם הצפויים, אינה יכולה שלא לעורר השתאות והערצה, בקרב ישראלים כמונו, שאינם מורגלים לה, כלל ועיקר, במלונות-ארצנו.
כמי שמרבה לטוס לחו"ל, אני חוזר ונתקל בתופעה המדהימה והמהממת הזו חדשות לבקרים. כדי לקבל אישור להזמנת החדר המבוקש, שבו הנני מבקש לשהות - אני נוהג להתקשר, בעצמי, טלפונית מהארץ, היישר למלון. הקול שמעבר לקו, המאשר את ההזמנה, אינו נזקק, בדרך כלל, לבירור ממצה על אודותי, הלקוח האנונימי. הוא מסתפק בשמי ובמועדי השהייה המבוקשים, ותו לא. הוא אינו נזקק לכתובתי בארץ, למספר הטלפון שלי, ואפילו לא למספר כרטיס האשראי שלי, לביטחון."ההזמנה מאושרת ואנחנו מצפים לבואך" - מבשר הקול התמים והסימפטי שמעבר לקו.
בעונת הקיץ הבוערת, כאשר הכל אצים לחופשה, אין זה דבר של מה בכך. כשלעצמי, הזמנתי הפעם מהארץ, בטלפון, חדרים בשני מלונות: האחד, במלון "פורום הוטל", באתר הספא הפופולרי באד צורצך בשוויץ, והשני - במלון "ברברוסה", באתר-נופש, מבוקש לא פחות, בקונסטנץ שבגרמניה.
כשהגעתי לכל אחד משני המלונות האלה - לא נתבקשתי - זולת פרטי האישיים, שאותם מילאתי בכרטיס הקבלה - להציג דרכון, ואף לא כרטיס-אשראי לביטחון. ללא שום בעיות קיבלתי מייד את המפתח לחדר. לו רק רציתי - יכולתי להעלם ממנו, בכל מועד, בלא להותיר אחרי עקבות כלשהם ומבלי שאיש יוכל לאמת את פרטי האישיים, שאותם מילאתי בכרטיס הקבלה של המלון.
תופעת האמון התמים והמופלא הזה חזרה ונשנתה בחדר האוכל של כל אחד משני המלונות. בארוחות הבוקר והערב, שאותן סעדתי בהם, לא נתבקשתי, אפילו, לציין את מספר החדר שלי. מי שאינו הולך בדרך הישר יכול, כמובן, לבוא מן הרחוב ולסעוד ארוחות אלה על חשבון המלון - ו"מוישה זוכמיר".
נשמע הזוי? לאו דווקא. אבל זיכרו: אלה הן רק שתי דוגמאות מני רבות לבתי-מלון אחרים שבהם התאכסנתי בעבר. גם העובדה שזהותי לא היתה ידועה קודם לכן למלונות אלה - לא מנעה מהם לקלוט אותי בזרועות פתוחות. אחרי ככלות הכל, זוהי התיירות במיטבה. הסכיתו מלונאי-ישראל, שמטבע הדברים הם חשדניים, ולא פחות מכך התייר הישראלי המצוי, שאיננו תמיד טלית שכולה תכלת.
