היחסים הנכונים בין עבריינים לאנשי מערכת החוק, הינם יחסי "חתול ועכבר". אלה יגיחו מחוריהם כדי להזיק, ואלה תפקידם להרתיע, למנוע או ללכוד אותם. אלה בצד אחד של המתרס, ואלה בצד השני. לא יעלה על הדעת ששופטים (או אנשי פרקליטות, או קצינים בכירים במשטרה) יבלו בזמנם הפנוי בחברתם של פושעים ידועים.
אז למה לעיתונאים מותר לפתח יחסי ידידות עם פוליטיקאים? הרי ברור, שעל-פי כללי המשחק, אלה בצד אחד של המתרס, ואלה בצד השני. אין לי ספק: כמו שיחסים הדוקים בין אנשי החוק לפושעים, מזיקים לחברה - כך יחסים הדוקים בין פוליטיקאים לעיתונאים. בחרתי לפנות אלייך, מפני שאת משמשת כנשיאת מועצת העיתונות.
ולפני שאני ממשיך, שימי לב לציטוט הבא. תחת הכותרת: "שיא החוצפה", כתב העיתונאי איתן הבר את המילים הבאות: "מקוממת, מסעירה, שערורייתית היא ההודעה על הכוונה למכור חלק מאוסף העתיקות של משה דיין במחיר העולה על מיליון דולר, במסגרת המכירות הפומביות של סות'בי... בטענות אפשר לבוא אל המת, אל משה דיין - ואל עצמנו, אלה שהיו כאן בישראל בשנות ה-60 וה-70. מה נאמר ומה נגיד, היינו עדים למעשים של משה דיין, שאילו קרו היום, היו מוליכים את האיש הזה לתאים הנכונים בכלא רמלה, ולהרבה שנים... כמו רבים שחיו כאן באותם ימים, אני בוש ונכלם: שתקנו"... סוף ציטוט [ידיעות אחרונות, 29.5.07].
היום מדברים על זה באופן חופשי: משה דיין ז"ל עבר על החוק באין מפריע. באותו מאמר, כתב הבר, שכדי להעביר את העתיקות שגנב, הוא השתמש במסוקי צה"ל. כדאי לקרוא עוד פעם: "היינו עדים למעשים של משה דיין, שאילו קרו היום, היו מוליכים את האיש הזה לתאים הנכונים בכלא רמלה, ולהרבה שנים... אני בוש ונכלם: שתקנו!".
המסקנה המבצבצת ממאמרו של מר הבר, מאוד בהירה: אילו התקשורת (דאז) היתה עושה את מלאכתה באמונה, משה דיין לא היה מעז לעשות את אשר עשה, ולא היה צורך לכלוא אותו שנים רבות בכלא רמלה. מהבחינה הזו, אורי אבנרי [ו- העולם-הזה], היה "קול קורא באנטרקטיקה". מר הבר מעיד על עצמו שהוא בוש ונכלם (בצדק!!!). האם תחושת הבושה שהציפה אותו כנה, או שמא מזויפת? אני טוען, מזויפת!
שימי לב לשורות הבאות, גם הן שוגרו מהמקלדת של הבר: "מבחינתו של (אהוד) ברק, שצריך לבסס עצמו היטב בתודעת הציבור כמצליחן ולהשכיח את תקופת שלטונו הראשונה, אין זה הזמן הנכון (לפרוש) אף שהצהיר על נכונותו לעזוב את הממשלה, עם פרסום דוח וינוגרד"... "מה יגיד? שהבטיח לציבור, ואצלו מילה זה מילה? שרצה לזכות בקולות אוהדיו של אופיר פינס בפריימריז לעבודה"? [ידיעות אחרונות, 24.6.07].
יש לנו כאן עסק עם כלב שמירה, שדוחק במנהיג ציבור שהתחייב פומבית לפרוש מהקואליציה עם פרסום דוח וינוגרד, להפר את התחייבותו. ודעתו של אותו כלב שמירה על ביצועיו של אהוד ברק, היא שלילית ביותר ("הוא צריך להשכיח את תקופת שלטונו הראשונה"). לפני חודש וחצי הוא כתב (ציטוט): "ברק כבר היה שר ביטחון וראש ממשלה, ויצא משני אלה כשידיו על ראשו... ברק נכשל, וחיסל חלומות של מיליונים בישראל, רק בגלל אופיו הבלתי אפשרי, והתנהלותו הבלתי נסבלת. בימיו הקצרים, היתה סביבת העבודה שלו, בגללו, בלתי אפשרית לעבודה" [ידיעות אחרונות, 27.5.07]. ולמרות כל זה, הוא קרא להצביע לברק.
מצבו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, יותר גרוע. מתחת כורסתו, מתקתקת פצצת וינוגרד, ולאורך מסלול נהיגתו הניחו מבקר המדינה והיועץ המשפטי, ארבעה מטעני צד. ולמרות זאת, איתן הבר היה רוצה ששני הכישלונות האלה, ימשיכו להנהיג. עד כדי כך רוצה, שהוא ממש מתחנן לברק, לא לזעזע את הקואליציה - גם אם זה מחייב הפרה של התחייבות פומבית.
גברתי נשיאת מועצת העיתונות כבוד השופטת דליה דורנר. אין לאף עיתונאי אומץ, ללחוץ על אדם - לא כל שכן על מנהיג ציבור - להתכחש להתחייבות - אם לא היה בטוח, שכל העדר אליו הוא משתייך, חושב כמוהו, ותומך. איתן הבר הוא אחד מעדר של כלבי שמירה מגזע דפוק: הכלאה לא מוצלחת בין כלב שמירה דמוקרטי, לכלבת שעשועים בולשביקית!! לעדר הזה יש מנהיגים. ברגע שאחד המנהיגים מכריז על רודן מושחת כעל "אתרוג", כל העדר נוטש את משמרתו, ומגונן על "האתרוג", אפילו מרשויות החוק.
תוכנית ההינתקות של אברמוביץ', שביצע עבורו קבלן ההריסה אריאל שרון, ביתקה את תמימותם ואמונתם של רבים, בכללי המשחק הדמוקרטי. חלקם הגדול, מיאן להגיע לקלפי, ולהצביע. הפרה גסה של כללי המשחק הדמוקרטי, התאפשרה, אך ורק מהסיבה, שלכלבי השמירה בישראל יש אג'נדה מדינית שמאלנית. אג'נדה זה בסדר, בתנאי שאיננה מגרשת עקרונות דמוקרטים (והיא ביטלה). רות גביזון יכולה לפרט יותר...
כנשיאת מועצת העיתונות, יש לך תפקיד חשוב בדמוקרטיה הישראלית המקרטעת. ממש משימה לאומית. אם תבצעי את משימתך, תגלי שמיליוני אזרחים יודו לך. את לא צריכה אישור מנוני מוזס, כדי לכאסח את בלדרי הספינים של מנהיגי השמאל. אם את רוצה להטביע חותם על הדמוקרטיה הישראלית, הניחי את האידיאולוגיה הפרטית שלך בבית, קחי איתך אגרופנים, וצאי לעמל יומך.
אם תצליחי: בספרי ההיסטוריה יהיה כתוב, ש-"תקופת כהונתה של דליה דורנר כנשיאת מועצת העיתונות, תיזכר כתקופת מפנה". שישים שנה של הגמוניה אדומה, זה יותר מדי. בתדירות של אחת לשלושה ימים, תזכירי לעדר כלבי השמירה, שיציצו מדי פעם בכללי האתיקה. ואם לתמצת את המסר לסיסמא, אז "אג'נדה אאוט, אתיקה אין".
