השפעה בלתי הוגנת - "לא יהא חוטא נשכר"

הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה. כך קבעה שופטת בית המשפט לענייני משפחה מחוז תל אביב, טובה סיוון. פסק הדין ניתן לגבי עזבונה של בלומה מילר, שנפטרה בינואר 2005 כשהיא ערירית, ללא בעל או בן. בית המשפט התבקש להכריע: מי יהא היורש של דירתה וכספים שהותירה המנוחה: בני משפחתה של המנוחה (בהתאם לצוואה ראשונה), או התובע - פיזיוטרפיסט, שהמנוחה כתבה צוואה שנייה, מאוחרת יותר, שבו היא מורישה לו את כל רכושה. בצוואתה הראשונה הורישה המנוחה דירה בבת ים וכ-2.5 מיליון שקלים לקרוביה: אחיה, רעייתו ובנם שהוא הנתבע, עמיחי חיטרון. קרוביה היו עימה בקשר הדוק עד לשנת 1999 ודאגו לכל צרכיה. בצוואה הראשונה היא אף ביקשה מהם לנהל את עיזבונה. את צוואה זו הם הגישו לקיום, כאשר התובעים מתנגדים לכך ומבקשים לכבד את הצוואה המאוחרת. בהיותה כבת שמונים נזקקה המנוחה לטיפול פיזיוטרפיסטי, והתובע (שלמה טל) העניק לה טיפול זה. התובע בפרשה הוא המוטב בצוואה השנייה, והוא מבקש לקיים את הצוואה השנייה ולא לפסולה. במהלך תקופה זו ועד מותה הוא ביקר את המנוחה תכופות, ודאג לכל מחסורה, כולל הוצאת כספים בשמה מסניפה. עם מרוץ הזמן החלה המנוחה להתנתק ממשפחתה. כשנה לאחר שהגיע הפיזיוטרפיסט שינתה המנוחה את צוואתה, בפני עדים במשרד עורכי דין. לאחר כמה חודשים נוספים, רותקה המנוחה לכיסא גלגלים והתובע (הפיזיוטרפיסט) המשיך לטפל בה. במקביל לקרבה שנותרה בין המנוחה לתובע (הפיזיוטרפיסט) התרחקה המנוחה ממשפחה עד לכדי מצב בו היא סירבה שהם יבקרו אותה. הפיזיוטרפיסט טוען בעדותו כי "לאחר כל נפילה שלה (של המנוחה, ט.ס), הוא היה מעניק לה טיפול פיזיוטרפי ללא תשלום, ובתמורה היא הבטיחה לו שהוא יפוצה בצוואה "היא תדאג שהוא יהיה מסודר", כמו-כן הוא טוען כי היא ביקשה ממנו להיות מנהל הצוואה שלה, ידאג לחלוקת כספה לעמותת אלו"ט, יתחזק את קברה וכן יקבל חלק מסכום הירושה. מהראיות שהעלו ניתן לראות שהמנוחה הפסיקה ללכת לבני משפחתה בחגים כפי שהייתה עושה לרוב, ועשתה את כל החגים אצל התובע (הפיזיוטרפיסט). בחודש אוגוסט 2001 חתמה המנוחה על יפוי כוח כללי לטובתו של התובע, ותצהיר, האומר שבמידה ותזדקק לאפוטרופוס לגופה ורכושה, ימונה התובע בלבד, ולא מי מקרובי משפחתה או אדם אחר. לאור משיכות הרבות שנעשו מחשבונה על-ידי התובע, הוכרזה המנוחה כפסולת דין ב-2002 (הוצאה של כמיליון שש מאות אלף שקלים מחשבונה של המנוחה, העברת כל כספיה מחשבונה לחשבונו, צירופו כבעל חשבון ביחד עם המנוחה, ורכישת דירה לו ולמשפחתו). בנוסף, חוות דעת שהובאו לבית המשפט קבעו כי המנוחה נמצאה לוקה בדמנציה במצב בינוני, והייתה במצב נפשי קשה לאור היותה ערירית, וניצולת שואה. לכן הוחלט בבית המשפט לענייני משפחה (מחוז ת"א), בפני כבוד השופטת טובה סיוון, כי בצוואה המאוחרת יפסלו הסעיפים המטיבים עם התובע על-פי סעיף 30(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, "(א) הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית-בטלה." כמו-כן נקבע כי "לא רק שהוכחת תלות והוכחת השפעה בלתי הוגנת יש בהן כדי לבטל הורשה שניתנה לאדם שבו תלוי המצווה, אלא שבית המשפט העליון אף הוסיף וקבע כי נטל ההוכחה להוכיח שהתלות לא הולידה השפעה בלתי הוגנת (שתוצאתה ביטול ההורשה) רובץ על כתפי המקבל - התובע בענייננו, ולא על מי שמבקש לבטל את הוראות הצוואה - הנתבע", כדי שלא יהא חוטא נשכר. כאמור, בסופו של דבר החליטה השופטת לדחות את תביעתו של הפיזיוטרפיסט. עזבונה של המנוחה ניתן לבני משפחתה.