"ובענייננו, העד הינו נאמן ניקיון שנושא איכות הסביבה קרוב לליבו. הוא תיעד עבירה לה היה עד באקראי ולא שררה כל היכרות בינו לבין הנאשם. הוא העיד כי ערך את הדוח על-פי הפרטים שהיו לנגד עיניו לאחר ששוכנע כי אכן התרחשה לנגד עיניו עבירה ולא מצאתי להטיל דופי במהימנותו". כך קבעה (יום ד', 7.04.10) שופטת בית משפט השלום בפתח תקוה,
דבורה עטר, במשפט שקיימה מדינת ישראל כנגד האזרח ישראל שירוג, בגין השלכת פסולת ממכונית נוסעת. הפרשה אשר יש שיגדירוה כקפאית, החלה באחר-הצהריים אביך (או שמא מחומסן) ופקוק של מאי שנת 2008, עת נסע הנאשם לדרכו בחברת עוד מאות מכוניות אשר נוסעות בדרכים בשוב הנהגים מיום עבודתם. אלא שלרוע מזלו של הנאשם בסיפור שלנו, הוא לא היה לבד ומישהו צפה בו. ה'מישהו' הזה היה פרופ' גלין גלר אוריון, אשר בשעות הפנאי משמש כ'נאמן נקיון', תפקיד המתמצה ברישום פרטיהם של אנשים אשר משליכים פסולת בחוץ, ודיווח לרשויות. וכך עשה באותה אחר-הצהריים הפרופסור הנכבד, שרשם את פרטי הרכב ממנו הושלך בדל סיגריה, כמו גם את תיאורו של הנהג, ואפילו תיאור של בנותיו ("מרכיבות משקפיים"), תיאור שיעלה בבוא הימים לנאשם בהרשעה בעבירה על סעיפים 2 ו-13 ל
חוק שמירת הנקיון, התשמ"ד - 1984. בחלוף כשנתיים בקרוב, דקות אלו של חוסר שימת לב יעלו לאזרח ישראל שירוג בהעמדה לדין פלילי, תוך האשמתו בסיכון עוברי האורח ובלכלוך הסביבה.
שאלה של אמינות הראיות
כדרכם של אירועים פעוטים, אשר נעשים בהשמטת שימת הלב, גם בסיפור שלנו שבו מכהן אויב ניקיון הציבור, ישראל שירוג, מככבים הפרטים הקנטים, אשר בית המשפט, כאמור, אמור להיות מצוי בהם. ברם, היות ושופטי ישראל אינם אלוהים, ורק אלוהים מצוי בפרטים הקטנים, לרשות בתי המשפט עומדות דוקטרינות מתחום דיני הראיות. אחת הדוקטרינות האלו, אשר מופעלת בעיקר במשפטים של קנסות בגין נהיגה במהירות מופרזת, מושתת על שחזור זכרון באמצעות רישום. אם מובאות בפני בית המשפט ראיות כי הרישום נערך בזמן אמת, ואם כתוצאה מהסתכלות מחודשת ברישום, השוטר, או במקרה שלנו, 'נאמן הנקיון', מצליח להזכר באירוע, או שלא זוכר אותו, אך זוכר את הנסיבות שבהן נערך הרישום, עדותו של השוטר רושם הקנסות, או במקרה שלנו, של 'נאמן הנקיון' תתפס כאמינה, ואבוי לנוהגים במהירות מופרזת, ו/או משליכים בדל סגריה מחלונם במחשבה שאיש לא צפה, כאשר בפועל, הפנקס (של נאמן הניקיון) היה פתוח, והיד (של נאמן הניקיון) רשמה. שופטת בית משפט השלום, כאמור, הסתמכה על עדותו של נאמן הנקיון ולפיה הוא נוהג לרשום עבירת של השלכת פסולת לרחוב רק כאשר הוא משוכנע מעבר לכל ספק כי כך אכן היה, ובנוסף, לא הסתפק בית המשפט הנכבד בדוקטרינת הרישום בזמן אמת ומצא עוד כמה ראיות נסיבתיות בזירת הפשע. כך לדוגמה בדוח של נאמן הניקיון נרשם כי במושב האחורי ישבה ילדה עם משקפיים, ואכן, מסתבר שביתו של הנאשם מרכיבה משקפיים, וכן, הנסיעה שבמסגרתה בוצעה העבירה של השלכת בדל סגריה נתרחשה בסמוך למקום מגוריו של הנאשם.
כל אלו, כראיות נסיבתיות, בתוספת דוקטרינת הרישום בזמן אמת, כמו גם החזקה ולפיה אם מושלכת פסולת מרכב, חזקה על הבעלים הרשום של הרכב שהשליך פסולת זו, שיחקו לרעת הנאשם, אשר עמד, לאחר שכשלו כל ניסיונותיו להכחיש את השלכת בדל הסיגריה (גרסתו ולפיו הרים בחזרה את הסיגריה נדחתה), בפני יום דינו. טענתו של הנאשם כי העדיף להשפט מאשר לשלם את הקנס כי לא הוא השליך את הסיגריה, וקבילתו על כך ש"בלי עורך דין גומרים עליך" הושתקה בקול ענות חלושה על-ידי הדוקטרינה הראייתית המנצחת.
צורך להרתיע נהגים
את גובה הקנס נימק בית המשפט בכך שעבירת השלכת הפסולת לרחוב הינה עבירה נפוצה אשר קשה לאוכפה, ועל כן יש חשיבות לנקיטת צעדים מרתיעים.