לפני מספר שנים (24.07.2002) התקבל החוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס´ 132) אשר תחולתו הינה על הכנסה שהופקה או נצמחה החל משנת המס 2003 ואילך. עיקר הרפורמה התמצתה במעבר משיטת מיסוי על בסיס טריטוריאלי, קרי מיסוי כל ההכנסות שהופקו או נצמחו בישראל בלבד, למיסוי על בסיס פרסונלי, קרי מיסוי כל ההכנסות של תושב ישראל, ללא תלות בזהות מקום הפקת ההכנסה.
התוצאה של שינוי שיטת המס והמעבר למיסוי על בסיס פרסונלי פרושה הרחבה, הלכה למעשה, של בסיס המס בישראל. מהאמור לעיל הרי שישנה חשיבות מכרעת לבחינת השאלה מי הוא "תושב ישראל". פקודת מס הכנסה מגדירה כי יחיד תושב ישראל הוא מי שמרכז חייו מצוי בישראל. הגדרת מרכז חייו של יחיד מכילה מרכיב מהותי הבוחן את הזיקות המשפחתיות, הכלכליות והחברתיות של האדם. לפי מבחן זה, תושבותו של אדם תיקבע על-פי המקום אליו מצביעות מירב הזיקות (המשפחתיות, הכלכליות, החברתיות וכד´) הנבחנות.
למעשה, מבחן מרכז החיים אומץ מן הפסיקה ועוגן בחוק במסגרת תיקון מס´ 132. רלוונטי לעניין זה הוא פס"ד גונן, אשר קבע כי לצורך יישום מבחן מרכז החיים יש צורך בראייה כוללת ובמבט על כל אורחות חייו של היחיד (משפחתו, מקום האינטרסים הכלכליים, מקום קשריו החברתיים וכו´), בהתאם למכלול הנסיבות. כן קבע בית המשפט בעניין זה כי למבחן מרכז החיים שני פנים: האחד, האובייקטיבי, הוא מקום הימצאות מירב זיקות האדם (המבחן הפיזי), והשני, הסובייקטיבי, הוא היכן רואה אותו אדם את מרכז חייו (מבחן הכוונה).
חשוב לציין, כי תושבותו של אדם אינה מתחילה ואיננה נפסקת בהכרח ברגע שעבר לגור מחוץ לגבולות המדינה, וזאת גם אם המעבר הינו למספר שנים. כלומר אין המדובר "באקט חד" אלא בתהליך הדרגתי.
לשם השלמת התמונה מן הראוי להזכיר את פס"ד צייגר, שם נדונה שאלת פיצול התא המשפחתי בכל הנוגע להגדרת המושג "תושב". באותו עניין עבד הנישום במשך שנים רבות באילת בעוד משפחתו עברה בשלב מסוים לרעננה. ביהמ"ש אומנם מתייחס להגדרת המונח "תושב" לצורך ההטבות לפי חוק סחר חופשי באילת, אך לשם כך עושה הוא היקש מהגדרת "תושב" לפי הפקודה. לעניין פיצול התא המשפחתי קובע ביהמ"ש כי בנסיבות מיוחדות בהן היחיד מתגורר שנים רבות בחו"ל והוא "נטוע" שם מבחינה כלכלית וחברתית, ניתן לראות בו תושב זר על אף הימצאות תאו המשפחתי בישראל.
ניתן להיכנס לגדרו של הסטטוס "תושב" גם מבלי לבחון מבחינה מהותית האם מרכז חייו של אדם נמצא בארץ, לרבות אי בחינת הזיקות המשפחתיות, הכלכליות והחברתיות. הפקודה קובעת לצורך כך שתי חזקות הניתנות לסתירה:
חלופה ראשונה: על-פי החלופה הראשונה די לו לאדם שישהה במרבית ימי השנה בישראל, קרי, לפחות 183 ימים במהלך שנת מס (כלומר במהלך שנה קלנדארית), על-מנת שיחשב כתושב לצורך מיסוי. ההנחה בבסיס חזקה זו היא כי אדם השוהה רוב הימים בשנת מס מסוימת בישראל, הרי שמרכז חיוו באותה שנת מס הוא בישראל.
חלופה שנייה: על-פי החלופה השנייה, היה ושהה אדם בישראל בשלוש שנות המס שחלפו (כולל השנה הנבחנת) לפחות 425 ימים ומתוכם לפחות 30 ימים בשנת המס הנבחנת - חזקה כי אותו אדם הינו תושב ישראל לצורכי מס. הרעיון הוא כי שהייה מינימאלית בשנת המס הנבחנת (30 ימים), המתווספת לשהייה ארוכה בשנתיים שקדמו לה (395 יום), מגבשת, להבנת המחוקק, מעין "מסה קריטית" של ימי שהייה בישראל, המעידה כי מרכז חייו של הנישום הינו בישראל בשנת המס הנבחנת.
כאמור, שאלת תושבותו של היחיד הינה שאלה בעלת השלכות מס משמעותיות וזאת לאור המעבר לשיטת מס פרסונלית, הממסה את כל הכנסותיו של תושב ישראל ללא קשר למקום הפקת ההכנסה. לפיכך, ישראלי המפיק הכנסה בחו"ל אינו פטור מדיווח ותשלום מס בישראל, אלא אם חדל להיות תושב ישראל. נדגיש, כי לאור הסיכון שבפתיחת הליכים פליליים נגד תושב ישראל הנמנע מלדווח על הכנסות בחו"ל רצוי להתייעץ במומחי מס בטרם אתם מחליטים שלא לדווח ולשלם מס בארץ בשל העובדה כי הנכם סבורים שאינכם תושבי ישראל.
