תשעה באב היה לאבן פינה בזיכרון הלאומי שלנו. שני חורבנות באו לנו בתשעה באב. כיהודים חווים אנו את הביוגרפיה הלאומית כביוגרפיה אישית, והנפש היהודית אינה יכולה למחות בנקל את נוראות העבר. גם בשגרת היומיום מלווים אותנו צללים מן העבר: חורבנות, פרעות , רדיפות...
כשמתקרב צלו של תשעה באב, נאלצים אנו להתמודד עם לקחי העבר: להתמודד עם שנאת הגויים, אך גם עם שנאת היהודים. מבחינת חשבון הנפש הלאומי שלנו, השנאה הפנימית בתוככי העם היהודי מסוכנת יותר והרסנית יותר. תשעה באב הוא אכן יום מספד לשני החורבנות, אך אין טעם למספד אם אינו מלווה בחשבון נוקב עם עצמנו. לצורך החשבון הפנימי שלנו, נתאר כאן את האירועים שקדמו לחורבן בית שני.
המרד ברומאים פרץ והקנאים שלטו בירושלים. הוקמה ממשלה לאומית באסיפת עם ליד הר הבית, ובראש הממשלה עמד הכוהן הגדול חנן בן חנן. לפי תיאורו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) "הכוהן הגדול וגדולי העם בנו את חומת ירושלים, הכינו מכונות רבות למלחמה וכל מיני כלי נשק" (מלחמות היהודים ב' ,כ"א א'). זו אכן תגובה בריאה של עם העומד על נפשו.
המצב הורע: עיר אחר עיר נפלה, והרומאים נערכו למלחמה על ירושלים. המצור התהדק, הקיום היהודי הועמד בסכנה והיהודים החלו ב...מלחמת אחים! ראש הממשלה נרצח על-ידי חייליו של יוחנן מגוש חלב (שהובס עם חייליו בגליל והגיע לירושלים), לאחר שלא נתקבלה תביעתו של יוחנן לעמוד בראשות הממשלה. לאחר שהושג חפצו של יוחנן, לא פסק ההרג מבית. שמעון בר גיורא ערער על מנהיגותו של יוחנן ותבע לעמוד בראש. שרשרת הרציחות בין המחנות החריפה, גם לנוכח המצור הקשה על העיר.
הדברים לא נעלמו משרי הצבאות הרומיים, והם הציעו לאספסיינוס לפרוץ לירושלים בשעת כושר זו ,שבה יהודים מכלים זה את זה. אספסיינוס היה ערום מיועציו והיטיב להבין מהם מה עוצמת יצר ההרס העצמי הטמון בעם היהודי. תשובתו ליועציו (כפי שמובאת אצל יוספוס) מעוררת בנו צמרמורת גם לאחר אלפיים שנה: "דעו כי טעיתם מאוד בעצתכם , כי טוב לנו להתבונן מרחוק , בעוד היהודים נלחמים ביניהם ברוח שיגעון"(מלחמות ד' ,ו' ,ב').
עלינו לזכור שהמאבק בין המחנות לא היה אידיאולוגי. היה קונסנזוס על כך שהקיום היהודי בסכנה ויש להילחם. המחלוקת היתה מי ישלוט, ולמען השלטון קודשו כל האמצעים: "כל המקומות סביב להר הבית היו למאכולת אש... כל צד שרף את הצידה (המזון) של השני " ( מלחמות ב', א' ד').
אספסיינוס היטיב לאבחן את רוח השיגעון וההרס העצמי, וכך חלפה שנה של שריפת מחסני מזון ורצח אחים. מה קרה כעבור שנה, כולנו יודעים: לעיר פרץ טיטוס, בנו של אספסיינוס.
מה קרה אז? האם התפכחו המחנות היריבים? ודאי. יהודים פוקחים את העיניים רק לאחר שהראש מותז: "בבהלה השקיפו המורדים על הרומאים שמסביב, ובפעם הראשונה הפסיקו את המריבות שביניהם".
נורא לחשוב עד כמה התפכחות מאוחרת היא לפעמים מאוחרת מדי: העיר נשרפה ובית המקדש נחרב בתשעה באב. "ובשעה שהמקדש היה בוער באש, הרגו הרומאים כל איש וכל אישה אשר מצאו". וכאות לחרפת היהודים, הוצגו כלי בית המקדש בתהלוכת הניצחון ברומא.
ומה היום? חזרנו לציון לאחר גלות ארוכה. מדינת ישראל היא, ככלות הכל, הבית האחרון. אם נאבד את הבית הזה במו ידינו, לא יסלחו לנו הדורות הבאים על כך. לנגד עינינו מרצדת כתובת ישנה על קיר הבית הלאומי שלנו - דבריו של אספסיינוס: "טוב להתבונן מרחוק בעוד היהודים נלחמים ביניהם ברוח שיגעון".
האם נדע לעצור את רוח השיגעון הזאת בטרם יהיה מאוחר? לו יהי.
