מזה כ-40 שנה חיים אנו באשליה כי מלחמת ששת הימים העניקה את השליטה בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט לבעליהם ההיסטוריים החוקיים, אין אשליה מתוקה מהנחה זו.
הצפייה במראות החיטוט באשפות העפר של הר הבית של ארכיאולוגים ישראלים היתה מזעזעת. חיטוט זה העלה בדמיון את חיטוטם של חסרי בית ומעוטי הכנסה בפחי האשפה הציבוריים בחיפושם אחר שאריות מזון קלוקל. מראות אלו העידו כמאה עדים כי הר הבית ודאי וודאי אינו בידינו. דומים היינו למלקטי הפירורים משולחן הסעודה לאחר שהאורחים עזבוהו.
מאות משאיות עמוסות עפר, לגישת האיסלאמיסטים, ותעוד ארכיאולוגי אשר לא יסולא בפז לגישתנו, נכנסו ויצאו לאורך תקופה ארוכה ממתחמו הדרומי של הר הבית במצוות ההקדש המוסלמי, פורקות מטענן בנחל קידרון באין פוצה פה.
האם ידענו על ונדליזם העתיקות הזה? ודאי שידענו. האם יכולנו לעצור את שוד העתיקות הנעשה בפרהסיה? ודאי שיכולנו והזמן היה בידנו ככל שנחפץ. האם יכולנו לדרוש ולהתנות את עבודות החפירה שם בשיתוף ארכיאולוגים מקצועיים? ודאי שיכולנו. ואם כך מדוע לא עשינו דבר בקשר לכך?
ונדליזם העתיקות המזעזע יכול היה להיפסק בהצבת שני שוטרי מג"ב למצער בכניסת המשאיות למתחם השיפוצים ובחסימת הכניסה. העובדה כי הדבר לא נעשה מעלה תהיות רבות בנוגע לרצון הרשויות הישראליות למנוע את חורבן העתיקות והתעוד שאין לו תחליף לנוכחות ההסטורית היהודית במתחם הר הבית. רצונו של ההקדש המוסלמי להשמיד ראיות אלו הינו ברור ויסוד מוסד בהתנהלותו. השתלשלות העניינים מעלה ריח כבד של קנוניה או הסכם, בלתי חוקי בעליל, אשר איפשר כל זאת בין שילטונות ישראל לאנשי ההקדש המוסלמי. מכאן נשאלת השאלה מיהו שלקח את הסמכות בינינו לוותר על מורשתו ההיסטורית של העם היהודי ללא דיון פתוח, ציבורי ומשפטי בנושא.
הגיוני היה המצב כי יוצבו מספר ארכאולוגים, ישראלים ובינלאומיים, בצוות החפירה האיסלאמי במתחמו הדרומי של הר הבית ויפקחו מבחינה מקצועית על העבודות שם וזאת בהנחה כי ניתן היה רשיון לחפירה במקום ובניית "המסגד המוסלמי הגדול ביותר בארץ ישראל" במקום זה, אך לא כך היו פני הדברים. כמו כן אין מניעה ואף רצוי היה כי יוצבו נציגים של ההקדש המוסלמי בחפירות הנעשות על-ידי רשות העתיקות הישראלית במתחם הר הבית ויוודאו כי אכן אין פגיעה באתרים הקדושים לעדה האיסלאמית בישראל, בכך יחטא "אור השמש" אי הבנות וחשדנות הדדית בין הצדדים ואולי אף יוריד במקצת את מפלס השנאה העכשווי.
נראה כי התבטלות שילטונות ישראל בפני העדה האיסלאמית יסודה בהכרה החצויה, הרופסת בדבר זכותנו המוסרית המוחלטת על ארץ ישראל בלבות קובעי המדיניות שלנו. מזה שנים רבות קיימת התחושה כי אנו מתנצלים על ישיבתנו כאן כאילו ומבקשים מהעדה האיסלאמית בתוכנו להבין את שאיפותינו ההיסטוריות ולקבלנו בחיבוק חם ואוהב לתוכם. מה לעשות והם אינם מבינים ו"אוהבים" וכפי הנראה ייקח עוד זמן רב עד כי ישלימו עם ישיבתנו וזכותנו על האדמה הזאת, אם בכלל.
ככל שאיסלמיסטים בתוכנו מקצינים עמדתם הדתית כך אנו משחררים את אחיזתנו הדתית היהודית, הם הופכים קיצונים דתיים ואנו הופכים מתייוונים אנטי דתיים בהתאמה. התוצאה הסופית של תהליך זה מי ישורנו אך כבר עתה ברור כי עתידנו ואף יכולתנו העתידית להחזיק בשטחי ארץ ישראל, כולל אלו הנמצאים בין "גדרה לחדרה", ילכו ויידרדרו בהתאמה ככל שיתקדם התהליך הנזכר לעיל.
המחשבה כי "המסגד הגדול ביותר בארץ" אשר נבנה בחדרי חדרים, עמוק מתחת למפלס העליון של הר הבית, עלול להפוך למרכז ההסתה הגדול ביותר בארץ נגד ישיבתנו כאן אף היא אינה מרנינה. ברור כי פעולת האיסלאמיסטים בהר הבית באה להתריס, תוך אמירה בוטה בפני הציבור הישראלי, מיהו בעל הבית האמיתי על קודשי היהדות, בד בבד עם אמירה מקבילה וזהה כלפי הציבור האיסלאמי ברחבי העולם.
מאידך גורם תהליך זה להקצנה מובנת בקרב אלו אשר ארץ ישראל מדברת ללבם מהאספקט היהודי אמוני. זהו תהליך הפוך, כמעט מתריס, לכיוון בו צועדת החברה החילונית הישראלית והוא הגורם למתחים קשים בין הזרמים כאשר כל צד מתבצר בעמדתו, משוכנע כי בידו המפתח לעתידו הנכון של עם ישראל בארצו. האיסלאמיסטים בינינו ערים כמובן לתהליך זה המביא לבקיעים המשסעים את החברה הישראלית, מעודדים אותו דרך עוזריהם בציבור הישראלי ושמחים עליו משום שאכן מלאכתם נעשית בידי אחרים, אנו ופלגנותנו...
הנעשה בהר הבית הינו אך הסימפטום לאשר קורה לנו בארצנו. ההיסטוריה, המסורת והדת היהודית אשר היא הדבק המלכד ביננו לבין עצמנו ולארץ ישראל בהתאמה הינה נושא לבוז ולקלס בקרב חלקים נרחבים בינינו. הוויתור על ההיסטוריה והמסורת היהודית כפי המשתקפת בלב לבו המוכר ביותר של העם היהודי, היא ירושלים ובמרכזה הר-הבית הינו בבואת הראי ביחסם של חלקנו למהות ישיבתנו בארץ ישראל המהווה ויתור עתידי על מהות קיומנו כעם.
ראוי היה כי ימצא ויקום הגוף איכפתי דיו אשר ירים את הכפפה וידרוש חקירה ממצה בנושא שוד העתיקות ומגמות ההשתלטות האיסלאמיסטית על הר הבית. איננו יכולים גם להתעלם מהאפשרות כי אף אנו ביצענו מעשי שוד והרס עתיקות מקבילים וממוסדים ואולי בכך נעוץ חוסר המעש הממשלתי בנושא. כך או כך לא נצא נשכרים מכיסוי מעשים אלו אשר חיוני לחשפם ל"אור השמש", כאשר מעשה עוולה אחד אינו יכול להצדיק את האחר.
