ספר שירה חדש ליוסף כהן אלרן, ספר מפתיע של אלרן הידוע ככותב פרוזה מובהק. אלרן ידוע כמחבר רומנים: "אספירונס" והרומנים "אחד בלב", "עזה כמוות", "כל הלילות", "עיקרון הכמיהה" ועוד.
כהן אלרן זכה להכרה עם צאת ספרו הצבעוני והמדהים, "אספירונס", וכל הקוראים התוודעו לעולמה של היהודיה אספירונס, היהודיה האחרונה בבגדד. אחריו יצא לאור הספר "עיקרון הכמיהה". ולאחריו שני רומנים שהיו בהם גם אלמנטים חברתיים - "עזה כמוות" ו"כל הלילות".
הספרים זכו לביקורות אוהדות ולקהל קוראים נאמן ומסור. ספר שיריו היחיד "אלוהים חולם", יצא לאור בימים אלה בהוצאת צבעונים - וכל עיקרו מבט מלא אמונה בחיים, כתיבת שכולה תשוקה לחיים, כמיהה לאהבה. רבים משיריו כתובים כתפילות, כמבט של מאמין הרואה בעיני רוחו את אלוהיו ומנסה להבין את רזי הבריאה, את סודות האהבה.
הרצון להתמזג עם האהובה ועם הטבע מגיע למיצויו בשורות רוטטות:
"לא יהיו פרפרים עוד בינך לביני
לא יניפו כנפיהם השקופות אל עינייך
עד יום יבוא אשר בו אני
בבוקר ההוא אקיץ רק אלייך".
יש בשירים מעבר לליריקה מבט מתבונן, לעתים כתיבה אלגורית או כתיבה שיש בה נימה של שאלה על עצם הקיום, על דרכו של האדם בתוך הבריאה. כך, למשל, בשירו "בחשיכה ההיא" הוא כותב שיר ארספואטי על הרצון לכתוב שיר ועל כתיבת השיר, ומסיים במילים:
"רציתי אך האור/ אמר ראה עולם/ עולה באד קיטור/ אייכה האדם" ( עמוד 49).
ובשיר הפתיחה של הקובץ הוא חרד למעשה הבריאה כאשר הוא מביט על מעשי האדם:
האל בונה עולם - וסיום הבריאה מתואר כך -
"יום יום בנה עולם/ ובסוף ברא את האדם/
וזה יעל על כולם/ יום בהיר קם / ויטול גרזינו/ וייצא להשחית את העולם" (עמוד 10).
יסודות של מחשבה קיומית ותהיות חברתיות מצאנו גם ברומנים של אלרן, ויש ביטוי למחשבות ולביקורת חברתית גם בשירים. ביקשנו להבין את עולמו של הכותב, את השילוב בין פרוזה לשירה, ולהלן מבחר מן התשובות לשאלותינו:
אתה ידוע בעיקר ככותב פרוזה, ספר השירים שלך בוודאי הפתיע את קוראיך, מה גרם לך להוציא לאור ספר שירה?
עד היום פרסמתי פרוזה, גם כתבתי בעיקר פרוזה. את כתיבת השירים דחקתי והחבאתי בקרן זווית. אבל הם מעולם לא עזבו אותי, ורק לא פיניתי את עצמי אליהם. כתבתי רומנים בעיקר, ומאחר שזה לא מקיים אותנו, העבודה היומיומית גזלה את מיטב הזמן. אתה יודע, כתיבת רומן אורכת שנים, ואם אתה עובד, זו אורכת עוד כברת זמן לא מבוטלת, ואז אתה גונב זמן מעצמך, שעות שינה ושעות מנוחה כדי לכתוב.
מאחר שהרומן שאתה כותב מלווה אותך כל הזמן, בכל מקום, אין לך התפנות נפשית לעוד דבר. כך קיפחתי את השירה שלי למען הפרוזה. והשירה היא לא בלתי חשובה עבורי. לאחר הכול הפרסום הראשון שלי היה בגיל 14, שיר, בעיתון "במעלה" של תנועת הנוער העובד והלומד. השירה המשיכה ללוות אותי, והמשכתי לחטוא בכתיבת שירה כל הזמן. הספר הזה הוא יבול של שנים, אוסף החטאים הקטנים שלי.
עיקר כתיבתך בכל זאת היתה הפרוזה. אתה מחויב לה יותר, כך זה נראה בעליל. ובכל זאת הוצאת לאור ספר שירה.
עם היד על הלב, התמסרתי תמיד לפרוזה, ובגיל 16 וחצי השלמתי את הרומן הראשון שלי, שהיה בוסרי כמובן ולא פורסם. אני אוהב את מלאכת הסיפור. עד היום פרסמתי לפחות עשרה רומנים, אם כי אני מדבר תמיד רק על ששת האחרונים שבהם, הבוגרים יותר, ושעליהם אני חתום כיוסף כהן אלרן, שם העט שצרפתי משמות שני ילדיי, כדי להבדיל מעוד אלפי אנשים בשם יוסף כהן.
נכון, אתה צודק, מעבר למסירות לפרוזה, הרגשתי את האש בוערת בעצמות, אש השירה. זהו רק ספר השירה הראשון. כי הרגשתי שהגיע הזמן לעשות את זה. זה קינן בי שנים ארוכות ולא התפניתי לזה. מה שסייע בידי להתמסר לקיבוצו של החומר זאת העובדה שהתפניתי. זה נהוג ומקובל היום לעשות מהלך של פרישה מוקדמת מהעבודה, וסוף כל סוף אני יכול לעשות למען עצמי. זה לא שהתפניתי עכשיו לכתוב אותם, אלא התפניתי לטפל בהם, לערוך אותם, לשקוד על הניקוד, לברור ולקבל בסוף את ההחלטה לפרסם אותם. הייתי צריך לקבל את הביטחון שהם ראויים לפרסום.
מתי נכתוב רוב השירים?
השירים לא נכתבו עכשיו, אלא בתקופות מוקדמות יותר. שירים אחדים נכתבו בעקבות מלחמותינו הבלתי פוסקות, אלה כמובן שירים על המלחמה, על מוראותיה ובגנותה. אחר כך התווספו עליהם עוד, באיזה אשד מעיק אחת לכמה שנים, והתווספו גם שירי האהבה, שנכתבו טיפין טיפין, חלקם אפילו בהשפעת רומן זה או אחר שכתבתי ושגירה את יצר השירה שלי.
אפשר לומר שאתה חצוי, נפשך חצויה בין פרוזה לשירה.
במפגשים עם קוראים אכן אני נשאל על כך. שואלים אותו כל הזמן איך אני מצוי בשני עולמות, הפרוזה והשירה. בעיניי, אלה אינם עולמות נפרדים, אלא מבחינתי אגפים אחרים של אותו עולם. ההחלטה היא שלי באיזה אגף להימצא, ואני מצוי מתוך החלטה הרבה יותר באגף הפרוזה כי אני אוהב לספר סיפור. החיים הם סיפור. הם הפרוזה. השירים באים להמתיק אותם, להאיר, להעיר, לשחרר מועקה, לצבוט, לצעוק, להיאנח. ובכן אני חי ומדי פעם נאנח. אני לא יכול לומר מה טוב יותר אצלי, וייתכן שזה משפיע אצלי על זה, זה על התוכן של זה וזה על הסגנון של זה.
האם יש השפעות מז'אנר אחד על רעהו, האם השירה מעדנת את הפרוזה? מה עושה הפרוזה ליכולת הלירית?
כמי שמצוי בשני התחומים אני חש מקורב לפרוזה ולשירים ואני יכול להעיד בשני כיוונים: הפרוזה משפיעה על השירה שלי, והפנים שלי, ששר, משפיע על הפרוזה שלי. הפרוזה מכניסה בשירים קורטוב של סיפור, והם פואמים, בלדים, בלתי מופשטים.
מצד שני, אני מודע לכך שהפרוזה שלי עשירה ואני לא-פעם מנמיך אותה שתהיה ממוצעת, על-אף שאני אוהב פרוזה מתנגנת. ואל תספר לי על כתיבה רזה. ספר אינו עיתון. דלות של שפה, לעתים, אינה אמתלה לכתיבה שנקראת רזה, כתיבה בדיאטה. הקריאה צריכה להיום גם היא עונג בפני עצמו. לא סתם אינפורמציה.
האם אתה מתכוון לפרסם שירים נוספים בעתיד?
אכן שאלתי את עצמי לא פעם, אם אני מתכוון לפרסם שירים נוספים בעתיד? אני יכול לומר שכן. יש מעטים בכתובים ועוד ייכתבו, אבל טיפין טיפין, ובבוא הזמן אני מקווה שאסתייע לפרסם קובץ נוסף, אם אאמין שיהיו טובים, שידברו לאנשים. השנים יגידו. יש נשימה. יש נשימה ארוכה מאוד למי שמתחיל לכתוב רומן ואינו יודע באיזו שנה יסיים אותו. את הרומן האחרון פרסמתי לפני ארבע שנים, ועכשיו יש בידי רומן מוגמר שצריך לצאת לדרכו. בינתיים נותן לי קובץ השירים נשימת חיזוק לא מבוטלת.
ומהו אורך הנשימה של הפרוזה?
פרוזה היא ריצה למרחקים ארוכים. השיר הוא הבלחה, אבחה של אור, שצריך לצוד אותה, לתת בה חיים, לעצב אותה ולהעמיד אותה על הרגליים. הרומן הוא הבזק ראשון שיש לו בני הבזקים ונכדי הבזקים ולעתים שולט בך ודורש עבודה מתישה ואפילו מפרכת. זה מצריך תכנון, שליטה, אמונה וכוח רצון לסיים את העבודה. השירים הם הנחמות שלי, מדי פעם, מבליחים ואני צד אותם אם עולה בידי וחוזר אליהם ושוב חוזר ואין בדעתי לוותר עליהם. ובלבד שיבליחו. היצירה חייבת להימשך.
