ביהמ"ש: בנק שגרם לקריסת החברות - ישלם

"הבנק אשר בחר חד-צדדית שלא לכבד עשרות המחאות שנמשכו מחשבון התובעת 1, נתן בכך את האות להתדרדרות של שתי החברות, עד לפירוקן. הבנק הודה בדיעבד שלא פעל כשורה בפעולתו האמורה, אך גרם במעשיו אלה נזק בלתי מבוטל לשתי החברות להן ערב התובע 2". כך קבעה (יום ג', 13.04.10), שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ד"ר דרורה פלפל, בתביעה לפיצוי כספי שהגישו לקוחות כנגד הבנק, כתוצאה מהליכי גביית חובות שנקט כנגדם הבנק, שלא כדין. התובעות, חברות פרטיות להפצת ספרות תורנית המצויות בהליכי פירוק, טענו בתביעתן כי הבנק הוביל לקריסתן של החברות ולפשיטת-רגלן, הכל כפי שהוכרע כבר בעבר בהליך משפטי קודם, אשר נסתיים בסוף שנת 2000, ואשר במסגרתו פורקו החברות. לטענתן, כל שנותר הוא להכריע בסוגית גובה הנזק, וזה, לשיטתן, עומד על סכום של כ -23 מיליון שקלים (לצורך אגרה הועמד הסכום על כ-12 מיליון שקלים). הבנק, לעומת זאת, גורס כי לא הסב נזקים לחברות, כי לא נוצר מעשה בית-דין, וכי "כל פעולותיו במסגרת הליכי כינוס הנכסים ופשיטת הרגל כנגד התובעים, ננקטו כדין" וכי "אין לראות בו אחראי לקריסתן של החברות".

"הבנק בחר באופן חד-צדדי שלא לכבד צ'קים של החברות ובכך נתן את האות להדרדרותן"

הפרשה - אשר הצדדים חלוקם בהשלכותיה ובפרשנותה החלה ביום 18.06.01, אז הגיש הבנק תביעת חוב על סך שניים וחצי מיליון שקלים בקירוב, כנגד אביעד אנסבכר, התובע מס' 3, שהיה מנהלן של החברות וערב לחובותיהן. נפסק באותו הליך כי הבנק לא הוכיח את חבות התובע מס' 3 כלפיו, שכן לא המציא את המסמכים הדרושים, וגם לגופו של עניין אין לראות בתובעים כמי שחבים חוב לבנק שכן הוא אשם בקריסתן: המנהל המיוחד אשר מונה לדון בהליך פשיטת הרגל של החברות קבע כי בספטמבר שנת 199 "בחר הבנק, חד-צדדית, שלא לכבד עשרות צ'קים שנמשכו מחשבון החברות, ובכך נתן את האות להדרדרות שתי החברות, עד לפירוקן". נפסק כי בנסיבות אלו הבנק הוא זה שאשם ביצירת החוב. כן נפסק כי הבנק נהג כן חרף ידיעתו כי משקיע חדש צפוי להזרים סכום של מעל למיליון שקלים לחברה. כן נפסק כי השעבוד הצף שנוצר לטובת הבנק נוצר בנסיבות שבהן, לאחר חזרת הצ'קים לא הייתה לתובע 3 ברירה אלא לחתום על שיעבוד צף זה. נפסק כי מימוש הבנק את השיעבוד הצף נעשה בחוסר סמכות, וקריסת החברות נגרמה עקב פעילות הבנק, כאמור, שלא כדין.

פסק דין מחייב את הצדדים להליכים הבאים לבוא

היות וכל אחד מן הצדדים לתובענה, גרס כי קיים מעשה בית דין והשתק פלוגתא לטובתה, נפנתה השופטת פלפל לדון בסוגית מעשה בית דין. השופטת מצטטת את ההלכה הפסוקה בנדון ולפיה "משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות פלונית, מקים הוא מחסום דיוני בפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעה במסגרתו", וכי "כל עוד פסק הדין עומד על-כנו, מחייב הוא את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו ואיש מהם לא יכול להעלות, במסגרת התדיינות אחרת ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו". השופטת שונה וחוזרת על ארבעת הפרמטרים אשר נקבעו בפסיקה לצורך התקיימותו של מעשה בית דין: • קיומה של זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שהוכרעה במסגרת פסק הדין הראושן לבין זו העומדת לדיון במקרה הנדון; • קביעתו של ממצא פוזיטיבי באותה פלוגתא במסגרת פסק הדין הראשון, להבדיל מממצא שנקבע עקב היעדר הוכחה; • ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לתוצאה הסופית שנקבעה בהתדיינות הראשונה; • זהות בעיל הדין בהתדיינות הראשונה שהוכרעה ובהדיינות המאוחרת, או היות הצדדים בהתדיינות המאוחרת חליפיהם של הצדדים בהתדיינות הראשונה, או היותם "קרובים משפטית" לבעלי הדין שהתדיינו במקרה הראשון.

"מנהל מיוחד מבצע פונקציה מעין שיפוטית"

השופטת פלפל קבעה כי בהיות הכרעתו של המנהל המיוחד בעניין המחלוקת בין הלקוח לבנק פעילות מעין שיפוטית - הרי שהקביעות שבהכרעתו עולות כדי מעשה בית דין. בנסיבות שבהן השופטת פלפל מצאה כי חל מעשה בית דין במחלוקת בין החברות לבין הבנק, קבעה השופטת כי הבנק חב בנזקי החברות. ועם זאת, בשל פער גדול מידי בין חוות דעת המומחים מטעם הצדדים, קבעה השופטת כי מומחה מטעם בית המשפט יקבע את שווי החברות טרם הפירוק, וכפועל יוצא, את הנזק שנגרם לחברות, בהחלטה נפרדת.