מי לא רוצה בהיכון שלום ביננו לבין הפלשתינים שיקום. החתירה לשלום הינה אבן יסוד בתרבות היהודית ומשכך הכיצד איננו מצליחים לבוא שלום עמם? הרי ברור וללא כל צל של ספק הוא כי במידה ויכולנו לכרות הסכם שלום אכן כן היה. והנה, הפתעה, משיח צידקנו זרח בפאתי מזרח ומביא בכנפיו את השלום המיוחל.
הרשו לנו להציג את זה "המשיח" מר חיים רמון. נו, זהו מסדרת "החברים" בבימויו של זה "העובד" אצלנו, אולמרט. חיים רמון התבלבל. משום מה הבין זה המקלקל הסידרתי הלז כי תמיכתנו בו בעניין לשונו המשתלחת לשפתי הקצינה אשר רבים מאתנו לא ראו בה סיבה מספקת להרשעת קלון ובצדק, מתפרשת ללא תנאי גם לשדות אחרים.
"החבר" רמון אולי זוכה לחיבוק חם מהידיד הגדול אולמרט אך אנו כולנו יודעים כי פטרונו של רמון נגוע החשדות לשחיתויות הנדל"ן הסידרתי וחוסר שיקול הדעת האסטרטגי בעליל, מעיד כאלף עדים על טיבו של רמון עצמו, בבחינת "אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה".
ואכן אנו עדיין מחכים לאותו חסיד שוטה שיקום ויצביע על הצלחה אחת, רק הצלחה אחת משמעותית בעשיתו הפוליטית ביצועית של רמון, נדה, כלום, מפיש. האיש השאיר אחריו נתיב הרס וחורבן בכל אשר פנה אם בהסתדרות ואם במשרדי הממשלה אשר היו תחת אחריותו, מזכיר מאוד את א' (אמור גם אולמרט) נכון?
כשלונותיו של האיש היו אמורים לדבר נגדו ולשלחו כלאחר כבוד למדבר הפוליטי, עם או בלי "הנשיקה", אך במקומותנו כבמקומותנו, התחמן הפוליטי, הקומבינטור והסחרירן, הכלנתר התזזיתי חסר היושרה והמצפון הם הזוכים לכבוד וייקר ולמנעמי השלטון. אנשי העשיה-ביושר נדחקו תמיד אחורה ומדוע לא? אחר הכל, זמן העשיה הפרודוקטיבית גרע מיכולתם ומזמנם להשתתף בחגיגת השחיתות והקומבינות והשאיר הבמה חופשית לאנשים מסוגו של חיים רמון.
אדון רמון, מה אתה קופייץ. האם באמת אתה מאמין כי יש בידך או ביד פטרונך את המנדט להרוס את קיומנו כאן כפי שהרסת כל חלקה טובה בעבר? את פיך לא ידעת לשמור אך לפני שנה וכעת אך זה מונת לכלבלבו של זה "העובד אצלנו" ואתה כבר פותח את פיך ושוב מפריח בלוני ניסוי עבור אדונך, טעית אז ואתה טועה גם היום. "סייג לחוכמה שתיקה" האם לא הפנמת זאת עדיין?
מאידך, אם דבריך הינם עוד סחריר מבית מטבחך ומבית המטבחיים והקומבינות הממשלתיים אשר אתה כה אמון עליהם הרי ששומעיך כבר אינם מאמינים להם בכל מקרה. הרי רק עיוור לא יראה כי ניסיונותיך הפתאטיים באים אך להציל את חורבן קדימה ופטרונך כאחד עם כוונה ברורה למכור את נכסיו האסטרטגיים של עם ישראל בנזיד עדשים לכל הממעיט במחיר.
רמון ופטרונו, בתזמון נאה עם שרת חוצנו תאבת "מקום העבודה" האולמרטי, אמורים להבין כי "המהירות היא מהשטן" אך זאת אינה מהווה שיקול במהלכיהם.
פמפומי "השלום" מטרתם אחת לקומם הריסות קדימה. אבו מאזן עדיין לא יודע מימינו ומשמאלו, ממשלת הפת"ח משקשקת כעלה נידף ברוח, אין גורם פוליטי רציני בעולם שיהמר כיום על שרידותה אך אצלנו עסקי השלום נושאי הדיבידנדים הפוליטיים, כרגיל. כבר אצה רצה לסחרירנים הללו הדרך ליפול על צווארו של אבו מאזן רק משום ששרידותו של אולמרט ומפלגתו המשקשקת תלויים בו. לא אזרחי ישראל אמורים, לגישתו של רמון, לקבוע כשירות קדימה ומי אם לא אבו-מאזן, לתקוותו, אולי יוציא את הערמונים מן האש עבורו.
במידה ומנהיגינו היו נוקטים בגישה ממלכתית אחראית ופרגמטית היה עליהם להמתין ככל שידרש הזמן לממשלת הפת"ח לייצב את עצמה. זהו תהליך ארוך ומיגע אשר סופו לא ניתן כיום להערכה ורק משום כך אסור עלינו להחפז. חתירה לשלום הינה אבן היסוד בגישתנו אך עלינו לוודא כי הסכם שלום קלוקל לא יביא לאבדננו.
רבים מתוכנו תמכו בהסכמי אוסלו וטוב שכך, היה עלינו לנסות את גישת השלום הכנה אפילו ולקחנו על עצמנו סיכונים ברורים בכך, ואכן הביצוע היה כושל ואומלל. כעת משכשלו בבירור ניסיונות אוסלו מצווים אנו בחובת הזהירות במחוות והסכמים, בבחינת "מי שנכווה ברותחים ניזהר בצוננים".
האינסטינקט האנושי הפשטני ביותר מלמדנו כי עלינו ללמוד מן הניסיון, רק האוויל חוזר על טעויותיו פעם ועוד פעם. מצער להיווכח כי ישנם חוגים בתוכנו המתעקשים לא ללמוד מכשלונות עבר ולחזור עליהם שוב ושוב תוך אטימות מחשבתית מרעימה. האקלים הפוליטי הזגזגני של המזרח התיכון לימדנו ועדיין מלמדנו כי עלינו להזהר מלהשליך יהבנו על מנהיגים ומשטרים אשר קיומם מפוקפק והבאים אחריהם קרוב לוודאי כי יהפכו הקערה על פיה ואנו יחדיו בתוכה.
גם עתיד התנגשותו של המזרח האיסלאמיסטי בתרבות המערב עדיין לוטה בערפל, כולל השפעתו על משטרי המדינות הסובבות אותנו. סביר להניח כי יחולו שינויים מפליגים במידה זו או אחרת במרקמם של המנהיגות והמשטר בחלק ממדינות האזור משאבק ההתכתשות בין האיסלאם הקיצוני למתון ישקע.
צפוי כי הסכמים והסדרים שנחתום כעת עם מדינות האזור לא יחזיקו מים וויתורים שנעשה אשר מטבעם אינם הפיכים, אפקטיביותם תתנדף ואנו עלולים לעמוד מול שוקת שבורה וללא נכסים אסטרטגיים לדון בהם בבזר המזרח תיכוני שלאחר תום ההתכתשות הגלובלית.
הסדרי דו קיום עם הפלשתינים, ללא הסדר סופי לעת עתה, אשר במדה ויחזיקו מעמד לאורך זמן יהוו את ההוכחה כי יש שותף בצד הפלשתיני להסדרים עתידיים, תוך הבנות עקרוניות בדבר האופק המדיני העתידי, הם אלו אשר יבטיחו בסופו של יום את עתידנו ועתיד הפלשתינים באזורנו תוך דו קיום הדדי.
שיקולים אלו ואחרים חייבים לעמוד לנגד עיני מעצבי מדיניותנו אשר מעורבותם בפרשיות שחיתות ומוסר לא מאפשרים להם לשקול בראש צלול וביושר את טובת העם אשר הם אמורים להנהיג.
חוסר הסבלנות והריצה לקראת קו מטרה שאינו ברור כלל או שיתמסמס ויעלם, מעלה חשד כבד לכוונות שאינן לעניין מצד מובילי מדיניותנו.
