'חטופים' היא סדרת דרמה המייצרת דמעות למכביר, אך לתצרוכת עצמית בלבד, אצל השחקנים ולא אצל הצופים. זוהי סדרת אל-דמע, משום שהמשחק והבימוי פוסעים בצעדים גסים לעבר מחוזות הגוזמה והקלישאה, ובדרכם לשם מחמיצים את ליבנו. בין הבודדים שמצליחים לפרוט על מיתר רגשי: השחקן אסי כהן, המגלם את השבוי המת, שתעלומת גורלו היא ציר המתח המרכזי של הסדרה; וישי גולן, אחד משני השבויים שכן חזרו הביתה אחרי 17 שנה. השבוי השלישי, יורם טולדנו, סובל מפוסט-טראומה בסגנון עדות המתנ"ס, כלומר מוחצנת מדי. אך למרבה הפרדוקס, ככל שהמשחק ב'חטופים' אמין ומשכנע יותר - כך הוא רק משרת טוב יותר את היותה של הסדרה פרודיה על עצמה. העלילה מדשדשת במקום כמו עז לבנונית לוחכת עשב. אותה עז לבנונית שאחד השבויים הודה כי הוא מתגעגע לריח הגללים שלה, שליווה אותו במשך 17 השנים שהוא נמק בלבנון. "שם זה הבית שלי", עמד השבוי המשוחרר על רכס בגליל העליון, והצביע בערגה לעבר הכפרים הלבנוניים השלווים. הגרסה המזרח-תיכונית לתסמונת שטוקהולם? ל'חטופים' נדמה פה ושם שהיא אינגמר ברגמן. חדרים אפלוליים. שתיקות. מועקות. ההבעות הקשות של יעל אבוקסיס. ובדומה לאפקט הבומרנג של המשחק הטוב, גם הקַדרות משיגה את ההפך ממה שרשום בתעודת הייעוד שלה - היא מגחיכה במקום לרגש. אך הפגם הגדול של 'חטופים' אינו אמנותי, אלא מוסרי. הסדרה, המתארת שני שבויים שבחזרתם ארצה מסתירים מידע מחוקריהם, ואת השב"כ החושד בכך, ועל כן עוקב אחריהם בפרנויה - כמו מצדיקה את היחס החשדני שאכן זוכים לו במציאות שבויים ישראלים החוזרים הביתה. לפני כמה שנים שודר סרט תעודה על שבויי מלחמת יום כיפור. שבויים אמיתיים אלה סיפרו על החקירה המשפילה (האמיתית) שנאלצו לעבור במתקן שב"כ בזיכרון-יעקב, לפני שהורשו להתאחד עם משפחותיהם. 'חטופים' הבדיונית כמו מאשרת: אכן, לכל שבוי ישראלי שיצר מגע עם האויב יש אולי מה להסתיר, ולכן יש לחשוד בו. 'חטופים' מטילה בשבויים ישראלים דופי כבד, שלא במהרה יישכח. האם גם גלעד שליט יעבור חקירת שב"כ דומה? אם זה היה תלוי בתסריטאי של 'חטופים', שליט היה מרצה בכלא הישראלי עוד כמה שבועות, לפני שהיה מורשה לשוב למצפה-הילה. ואגב, סטלין היה חשדן בהרבה מהשב"כ הישראלי: הוא פשוט הרג את השבויים הרוסים שהצליחו לחזור הביתה.