מטבע הדברים אני בעד ביקורת. ראשית, משום שזהו הכלי העיקרי שלי להתמודד עם השלטון. ושנית, משום שביקורת יכולה להיות גם בונה. לעיתים, מי שאינו נמנה על בעלי התפקידים בכנסת, בממשלה ובשאר מוסדות המדינה עשוי להאיר בביקורתו פינה באופן שבעל התפקיד לא חשב עליו. מעשית, בכל תפקיד שמילאתי תמיד ניסיתי לבחון האם הביקורת שקיבלתי יכולה לשמש מנוף עבורי לשיפור. המוטו היה: אולי המבקר צודק? הבה ונבדוק. אולם בזמן האחרון אני מבחין אצלי בהצטברות חדשה וברורה של מסקנות ביניים מול פעילות זרועות הממשל שניתן לתת להן כותרת: אי הבנה. אינני מבין מדוע הם נוהגים כפי שנכתב ונאמר עליהם בתקשורת. ובמשפט הרווח אצלנו: מה יוצא להם מזה?
אינני מצליח להבין מדוע החליט ראש הממשלה, אהוד אולמרט, להקציב לנכי רדיפות הנאצים תקציב חודשי דל. עוד יותר אינני מבין מדוע נהג כך לאחר שוועדה מלומדת שמונתה למטרה זו הגיעה לסכום גדול פי עשרה ויותר. הייתכן שחשב שחסרי הישע הללו יקבלו בתודה את הקצבתו? האם חשב שירוויח זמן עד שמחאתם תתגבש? והרי ראש הממשלה איננו טירון פוליטי. הוא הרי אדם מנוסה ובקי בדרכי החשיבה של האנשים. מדוע היה זקוק לפרסום הלא פופולרי שקיבל. הנה חלף שבוע ויותר וכבר ברור שהסכום החודשי שישולם לא יהיה הסכום עליו הוכרז תחילה. אז למה הכריזו עליו מלכתחילה? האם מדובר במכרז?
אינני מצליח להבין מדוע שר המשפטים הנוכחי, פרופ' דניאל פרידמן, מנהל מזה שבועות קרב מתוקשר עם נשיאת בית המשפט העליון ממנו עולה כי הם מתקוטטים האם הרפורמות שהשר מתכנן לבצע במערכת המשפט יתקבלו או לא יתקבלו. מה שמוזר בעיניי היא צורת הקרב. שני הצדדים מרבים להזין את התקשורת, הצמאה באופן טבעי לדרמות, באמירות גורפות ומאיימות למרות שנימוס רב מעטר אותן. רק דבר אחד נשמט מהשר להסביר השכם והערב לציבור הרחב: מהן הרפורמות? מהו המצב הקיים ומה הוא חושב שצריך לשנות? בראשי פרקים. מה השר רוצה להנהיג והנשיאה מתנגדת?
במקום להסביר זאת, כפי שמשננים לציבור על יתרונות של חברת ביטוח או על העניין בספר חדש או על מנוחת הנפש בהשקעה בקרן נאמנות - צוללים שני הצדדים למסקנות חריפות שמוטחות זה כלפי זו ומותירים אותנו הצופים סקרנים: על מה מדובר?
אינני מצליח להבין מדוע רשות שדות התעופה, שר התחבורה, שאול מופז, והשר לביטחון פנים, אבי דיכטר, אינם מצליחים לאתר את מכשירי הרדיו הפיראטי המפריעים שוב ושוב לתעבורת האלחוט בין הטייסים החגים מעל נתב"ג לבין מגדל הפיקוח. מדוע שלטונות החוק והמשפט אינם מצליחים לבצע את הפעולות הבאות: למצוא את המשדרים, לתבוע את בעליהם, ולהכניס אותם לכלא לפרק זמן שנקבע בחוק לעבירות כאלה?
האם לחברה הטכנולוגית של ימינו אין פתרון הולם לאיתור מכשיר שידור? האם מחכים להתנגשות הראשונה?
לאחרונה, שמעתי כי הכנסת מחוקקת חוקים, אך ישנם אנשים במשרד ממשלתי השולט על התקציבים שאינם ממהרים ליישם את החוקים. למשל, החוק שנועד להגדיל את הקצבה לחולי הפוליו לא בוצע למרות שנחקק לפני 6 חודשים. אומרים כי נכי הפוליו לא קיבלו את שהחוק התחייב לתת. הייתכן שאין מעקב על הביצוע? יתכן.
במהלך חיי כבוחר לכנסת ישראל, ניסיתי לבחור לדרג המחוקק והמבצע את כל הסוגים והגוונים כדי שיאפשרו לי חיים טובים ובטוחים. ניסיתי את הצד הימני.. את הצד הנוטה יותר שמאלה...ניסיתי את החוואי השמן, את הדברן הטלוויזיוני, את בעל השומה, בחלקם אפילו בחרתי פעמיים שמא ילמדו בקדנציה השנייה. דבר לא עזר. בדיעבד, גם לא מצאתי קשר גדול בין המשפטים שהוצגו לבוחר כמטרה לפני יום הבחירות ובין הביצוע אחריהן. וזו איננה דעה רק שלי. שימו נא לב שרוב הממשלות ורוב בעלי התפקידים לא מצליחים להתמיד בתפקידם יותר משנתיים שלוש. יתכן שהם בנויים מאותה תבנית, כנראה. בפועל, הנבחרים אינם מצליחים לספק לנו, הבוחרים, את הסחורה. אפילו לא חלק ממנה. לעניות דעתי.
הגעתי למסקנה שעלי להפיק לקחים. יש לי כל כך הרבה אי הבנות בהבנת תפקודם עד שהבינותי שכפי הנראה אינני כשיר לשמש במשרות הללו וגם לא לבחור במועמדים אליהן. כנראה, שמשהו מהותי פגום בדרך המחשבה שלי.