הערפילים כבר החלו מתנקזים לעת בקרים בגאיות ירושלים. בבתי הכנסיות של נחלאות, נשמעים ניגוני הסליחות ותקיעות השופר מפלחות את האוויר הקריר. אין ספק כי אלול כבר כאן.
ישנו דבר מה מזכח ומטהר בחודש הזה. ימי הדין הקרבים כופפים את האדם בפני קונו. כידוע אלול הוא ראשי תיבות "אני לדודי ודודי לי". זהו עת רצון לתשובה ודבקות בבורא.
הסליחות שאותן נוהגים לומר בימי אלול הינן בגדר הכנה לקראת התפילות של ראש השנה. האדם בתפילתו חייב להגיע לעמקות ושלמות מוחלטת, הקרויים בפי חז"ל "תפילה שבלב".
אחד בפה ואחד בלב
בעמדו לפני הבורא בתפילות הימים הנוראיים, ראוי שלבו ופיו של האדם יהיו שווים, כלומר שלבו יסכים עם מוצא פיו, אחרת דומה תפילתו לרמאות ח"ו.
הרב ברוך אשלג, בנו וממשיך דרכו של הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, כותב מפי אביו כך:
"בחודש אלול צריך האדם להרגיל את עצמו בעבודה העצומה (התפילה), והעיקר הוא שיכול לומר "כתבנו לחיים", היינו בזמן שאומר כתבנו לחיים, שגם הלב יסכים (שלא יהא כחונף) שיהיו פיו ולבו שווים. "כי האדם יראה לעינים, וה' יראה לבב". (מאמר "להבין מה שמבואר בשולחן ערוך")
לכאורה, קשה דרשה זו. וכי יש מי שאינו חפץ להכתב לחיים? ואיך ייתכן כי לב האדם לא יסכים לבקשה שכזו?
אלא שבכדי להגיע לאותה השלמות המיוחלת של התפילה, על האדם להבין מה הוא מבקש.
חיי החיים
ממשיך ומסביר בעל הסולם כי אין הכוונה לחיים הגשמיים בכוונת התפילה "כתבנו לחיים", כי אם לחיים הרוחניים, היינו שיזכה להדבק בחיי החיים דווקא, שהוא סוד השפעה.
והשפעה היא שכל עבודתו תהייה בעל-מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא לתועלת עצמו כלום, היינו שלא ירצה לקבל איזה תמורה גשמית או הנאה עצמית בעבור יגיעתו.
ואילו עבודה על-מנת לקבל מילוי לתאוותיו נקראת "שלא לשמה". וכל עבודת האדם צריכה להיות "לשמה", כי היא היא הנקראת רוחניות.
כותב בעל הסולם בהקדמתו לתלמוד עשר הספירות, אות יב', כי "עניין העסק בתורה ומצות שלא לשמה, הפירוש, שהוא מאמין בהשי"ת ובתורה ובשכר ועונש, והוא עוסק בתורה מחמת שהשי"ת ציווה לעסוק, אבל משתף הנאת עצמו עם עשיית הנ"ר ליוצרו.
ואם אחר כל טרחתו בעסק התורה והמצוות, יוודע לו שלא הגיעה לו ע"י העסק והטורח הגדול הזה שום הנאה ותועלת פרטית, הוא מתחרט על כל יגיעתו שיגע, מטעם שהטריח את עצמו מתחילתו, כי סבר שגם הוא יהנה מטרחתו".
וכשמבין את המשמעות האמיתית של "לשמה" כל גופו ורצונותיו קמים נגדו, ואז נמצא שלמרות שאומר "כתבנו בספר חיים" אינו באמת רוצה בכך.
כי בזאת נדמה בעיניו שעוזב את כל תענוגי עולם הזה ביחד עם כל הבריות והחברים, ובני ביתו, וכל קניניו, ורכושו. נראה לו כאילו אובד את עולמו מלא חדוות חיים בפעם אחת ומקבל על עצמו מיתה מעולם הזה, ומרגיש שהוא כעת מאבד עצמו לדעת ממש.
המאור שבה...
ובאמת, האדם אינו מסוגל בעצמו לשנות את טבעו, או כלשון הקדמונים "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים".
והתשובה לכך תמצא בהאמור על-ידי החכמים בפסחים, נ', ע"ב, "שלעולם יעסוק אדם בתורה אע"ג שאינה לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
כי אם תחילה מגלה האדם על עצמו שנמצא בבחינת שלא לשמה, ורוצה עתה לשנות את טבעו, אזי בזמן הלימוד מושך על עצמו את מאור התורה המחזירו למוטב.
אלול ההתקדשות
כעת נוכל להבין מדוע במהלך החודש אלול על האדם להרגיל את עצמו לתפילת הימים הנוראים, שיחוש בלבו את מה שמתפלל בפיו.
כי הלב נוטה אחר ההרגל הנעשה לו בימי הסליחות. וכדי שלא יהיה כחונף שאין פיו וליבו שווים, ישתדל לעורר על עצמו את מאור התורה, שיזכך את לבו ויביאו לעסק הלשמה.
וכאשר זוכה האדם להגיע לעבודת הבורא לשמה, אזי מתגלה לו כל טובו המיועד לו ונמצא בדבקות עמו בכל לב ונפש ומאוד. דביקות זו היא גילוי ה', לו עתידים אנו לזכות, ככתוב, "ולא ילמדו איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי מקוטנם ועד גדולם". (ירמיהו לא, לג)
