המציאות עולה על כל דמיון, טענתי תמיד, ובעיקר בארצנו. לכן, אני טוען, שזו (ולא ארצות-הברית) ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות.
בדרכי צפונה לאירוע משפחתי, קראתי ביום חמישי (23 באוגוסט) בידיעות אחרונות ידיעה של יוסי יהושע, כתבם לענייני צבא, שמנעה ממני לחזור אל ההגה - כיוון שהתגלגלתי מצחוק.
יהושע סיפר, כי צבאנו האמיץ לא יצליח לעטר את כל חייליו באות מלחמת לבנון השנייה בעוד כשבועיים, כמתוכנן, כיוון שלא הספיקו לייצר את כל הכמות, הנדרשת לתת את האות לכל חייליו. לכן, יקבלוהו רק מקבלי העיטורים והצל"שים, ועל כך רותחת המערכת, ובצדק.
חיילים, שלחמו במלחמה, רוטנים מאז ומתמיד על שכל זב, צרוע, לבלר, סגן ש"ג ועוזר שקמיסט בתת-יחידה עורפית מקבל, כמותם, את אות המערכה. כך, דרך אגב, עברו כל אותות המערכה בצה"ל זילות מואץ. עכשיו מתברר, שצבאנו המשוכלל לא הצליח לרכוש די אותות מערכה לכולם.
מה נלין על שהצבא הכושל הזה לא הצליח לדחוף מזון ומים ללוחמיו במלחמת לבנון השנייה. צבא השלומיאלים שלנו עולה לנו הון תועפות (50.5 מיליארד ש"חבשנת 2008), אך אינו מצליח לעמוד במשימות לוגיסטיות הרבה יותר פשוטות, שאינן מתבצעות תחת אש.
