ביום שישי האחרון עיינתי במוסף הארץ לרגע קט, לשבריר שנייה עלץ לבי בקרבי למראה כותרת "זרועו הארוכה". כתבת תחקיר של גידי וייץ ואורי בלאו (24.08.2007). סבורה הייתי שהנה סוף סוף הם הולכים להיכנס באסד, בחמאס, ברשות הפלשתינית או בהגזמה מופרעת באחמד טיבי (שהוא בסה"כ עשב שוטה) אודות ירי הקאסמים לעבר שדרות, על השפעתם בנחת זרועם על המשך הירי לעבר הנגב המערבי.
ואולם כעבור חמש שניות, כותרת המשנה החזירה אותי למציאות. הכתבים וייץ ובלאו עשו תחקיר שבדק כי מאוקטובר 2004 הזהיר היועץ המשפטי לממשלה את השרים ועוזריהם שלא לקדם אינטרסים של חברי מרכז. השחקן הראשי מבחינתם בתחקיר הוא לא אחר מאשר עובד יחזקאל, היום מזכיר הממשלה ואז יועצו הבכיר של אהוד אולמרט במשרד התמ"ת. לטענתם אז הבטיח ליועץ שהוא פותח דף חדש; והנה הוטלה הפצצה: "מוסף הארץ" גילה שיחזקאל ואנשיו פעלו לקדם חברי מרכז בגופים שפעלו בחסות השר, ממרכז ההשקעות ועד למנהל מקרקעי ישראל, במטרה להרחיב את התמיכה באולמרט.
לאחר קריאה שנייה הבנתי ששוב מחפשים לבנות רייטינג עם הוכחות ועובדות של אנשים פגועים ושוב לא לבחול בשום אמצעי והעיקר להשיג תחקיר לקוי. אז לפני שאמשיך בדבריי, בלאו ווייץ, בפעם הבאה תנו לי הקוראת, אזרחית מן השורה, עוד חצי דקה של נחת. אני לא מאי\לו שמסמפתים את הפוליטיקאים שכל היום מקטרים על כך שהתקשורת עויינת ורודפת אותם, ואני גם לא מסמפטת בלשון המעטה את האזרחים שמעיזים לומר לי בפרצוף שהם לא אוהבים את העיתונאים הבלפנים. אני מגנה ובזה לכל מי שמצהיר בריש גלא או במסתור על כך שהתקשורת מחפשת אש וקיטור, אני בכלל נגד כל מי שנגד התקשורת. אבל הסיבה האמיתית בגינה אני כועסת עליהם היא כי הם אמרו לי את הדברים הכי אמיתיים וכואבים בפנים. הם אמרו לי את האמת שהצליחה לחורר לי את עור התוף ולהיכנס לתוכי, ולחלחל לתוך התת מודע שלי.
אז זה לא נכון לומר שכל העיתונאים שקרנים ולא כולם רמאים וממציאים סיפורים פרי דמיונם ומסיקים מסקנות שהכתבה שלהם תצא מושלמת ושעוד כאלו או אחרים יקראו ויגיבו. ולא כולם עם אי-קיו נמוך. אבל תודו, יש הרבה עיתונאים נמוכים, אבל תמיד הם מצליחים לשרוד ולא לבוא על עונשם גם אם הם פרסמו תחקיר שרוב המצודדים בו בעלי אינטרס אישי לפגוע ביחזקאל או אפילו בביבי או בפרץ.
מעניין שאותם עיתונאים לא קיבלו מעולם עונש וזה כי במדינת ישראל מותר לכתוב מה שרק רוצים, על מי שרוצים. כי אין גוף חזק שיאכוף ויבדוק את הדברים, אבל מה שחשוב שבסוף גילו לנו שזרועו הארוכה של יחזקאל כזאת ארוכה, והצלקת נמצאת אצל מוסקוביץ מהדרום שנפגע קשות בעקבות פיטוריו מרשות הדואר ע"י יחזקאל.
אני מכירה עיתונאים שלא קוראים אפילו ספר וכותבים בשגיאות כתיב אבל מה שחשוב זה שהם מרשתים שטח סיקור, זה יכול להיות כנסת, משטרה, צבא, בריאות או רווחה. והכי מדהים בכל ההליך שאחרי חודש בתפקיד הם כבר רואים את עצמם כפרשנים מומחים לאותו עניין הם יכולים לפטר או לבחור ראש ממשלה חדש. ואחרי שבוע נוסף הם יכולים כבר להחליט מה אורך זרועו של מזכיר הממשלה ולקטלג אותה אם ארוכה או קצרה היא.
נראה שכאן מדובר בתופעה ישראלית. משהו שלא רואים בתקשורת אחרת במדינות מפותחות. קוראים יקרים, אני רוצה להחזיר אתכם אחורה לנאום הסיום של ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר שאמר לפני אומה שלמה של עיתונאים ואנשי תקשורת, כי "העיתונות היא כמו חיה אכזרית, שבאה לעולם כדי לקרוע לגזרים את בני האדם וכבודם". הוא המשיך לומר את דבריו ברוגע וציטט חלק מדבריו של המשורר רודיארד קיפלינג שאמר באחד משיריו כי התקשורת נהנית "מכוח וחוזק ללא אחריות" וכאן הוא עשה אנלוגיה לאישה שזנתה.
ראו, אני דווקא בעד תקשורת ח-ופ-ש-י-ת, מבקרת ואפילו חותכת אם יש עילה, אבל אני נגד באופן מוחלט תקשורת ונדליסטית, תוקפת ומשמיצה מבלי לבדוק עד הסוף את העובדות ואת המרואיינים שמעבירים את המידע ואיזה עניין מסתתר אחרי זה, דוגמת אדון מוסקוביץ שמצוטט, והגברת מהצפון.
ואם במוסף הארץ עסקינן הרי שפעם קראתי כתבה באתר מדיה על כך שעיתון 'הארץ' מצהיר קבל עם ועולם כי רצונו לקדם את עמדות מחנה השמאל הישראלי (אנשי 'הארץ' מעדיפים להשתמש בטרמינולוגיה רכה יותר נוסח 'קידום הגישה הליברלית', אבל בסופו של יום מדובר באותו הדבר בדיוק). יתירה מכך, דווקא עיתון 'הארץ' המזוהה מאוד עם גישה אחת מתנהג בצורה הגונה והוגנת. כל מי שקורא אותו יודע מה עומד מאחוריו. הסיקור החדשותי בהארץ, והצגת המידע נעשים בצורה בלתי מתלהמת "וצהובה", אבל אחרי הכתבה במוסף נכון מאוד לתקן את השורות האחרונות ולכתוב שעיתון הארץ הולך בעקבות הצהובונים על-מנת להשיג עוד כותרת.
אני יודעת שהרבה לא ישמחו לקרוא את הכתוב ואף ישמחו להגיב בזעם ואולי בהשמצה, אבל הסתכנתי כי אני חשה כאזרחית שהציבור דורש את אמון התקשורת הציבור חפץ לדעת האם התקשורת רק משקפת את המציאות הישראלית או שמא היא משפיעה עליה בצורה ישירה? האם התקשורת נטולת אג'נדה או שמא היא משרתת סדר יום מסוים? האם במדינה דמוקרטית ניתן בכלל לבקר את 'כלב השמירה של הדמוקרטיה' בבחינת 'מי ישמור על השומר', או שמא מדובר במשחק מכור מראש?
שאלות אלה, ועוד רבות אחרות מחייבות התייחסות רצינית, מעמיקה ושקולה, ודווקא משום כך הדבר לא יכול להיעשות על-ידי התקשורת עצמה החיה בקצב הרייטינג ובעומק הדשא וכי בניגוד לזרועו הארוכה של יחזקאל, זרועה של התקשורת ארוכה ומלוכלכת יותר. התקשורת תמיד תהיה תחת מתקפה וחשדנות, והרחוב ימשיך לחוש שאינו מיוצג.
