"כיסוי פנים באופן שאינו מאפשר להבחין בתווי ההיכר של אדם, הנעשה במקומות ציבוריים, עלול לפגוע באנשים אלו. המנהג של כיסוי הפנים, הנעשה בדרך כלל תחת מסווה של כיבוד המסורת, נפוץ בעיקר בקרב נשים, דבר היוצר חוסר שוויון בין גברים ונשים. במקרים רבים ניתן להיתקל בתופעה של נשים המאולצות לכסות את פניהן על-ידי המשפחה שלהן, על-ידי הקהילה בה הן חיות או על-ידי העדה הדתית אליה הן משתייכות" - במילים אלו נפתחים דברי ההסבר של ח"כ
מרינה סולודקין (קדימה) להצעת החוק שלה בדבר איסור רעלה.
מדוע, דווקא עכשיו, בישראל, מאמצת ח"כ סולודקין את מה שנהוג בארצות אירופה כבר שנים, ומעלה הצעת-חוק נגד לבישת רעלה? בניגוד לתשובה האינטואיטיבית אשר בטח תעלה בלב הקורא, ולפיה הצעת החוק הינה עוד אחת מחוקי ליברמן, אשר נועדו - באופן עקיף - להצר את צעדיהם של ערביי ישראל, דווקא יהודיות בית-שמש (אימא טליבאן, זוכרים?) הן-הן שעל הכוונת, כעולה מדברי הצעת החוק: "לאחרונה נתקלנו בהתרחבות התופעה: כיסוי פנים הפך להיות מקובל בקרב קהילה של נשים אדוקות בבית שמש המכסות את פניהן באמתלה של מצווה דתית כביכול".
ח"כ סולודקין מציינת בדברי ההסבר שלה כי "כך עושות כולן", או במילים אחרות - "תראו לי מדינה מערבית אחת שמרשה לילך עם רעלה". ומוסיפה את ייחודה של ישראל, אשר מצדיק ביתר שאת איסור-לעתיד של עטיית רעלה: "במקרה של מדינת ישראל, כיסוי פנים יוצר בעיה כפולה כיוון שהוא לא רק פוגע בעקרונות של חברה מודרנית, אלא גם מהווה בעיה ביטחונית ממדרגה ראשונה. מחבלים או גורמים עוינים אחרים עלולים להשתמש בכיסוי פנים במסווה של חופש דת לצורך ביצוע מעשי טרור או מעשי איבה אחרים כנגד מדינת ישראל ו/או כנגד אזרחיה". וראה ערך ברק, שהיום הוא אינו אלא אמצעי תמיכה לממשלת נתניהו ופעם היה לוחם קומנדו ללא-חת בדמות אישה. מי יודע כמה "נשים" יסתובבו בינינו, וכשסוף-סוף ה"מחבל" יהיה אישה אמיתית, איזו שערוריה בינלאומית תבוא עלינו לכלותנו בתקשורת, והכל בגלל חייל צה"ל אשר דרש מאישה להסיר את רעלתה ו'לגלות את פניה'.
שאלה של רב-תרבותיות?
גישת הרב-תרבותיות גורסת כי יש לכבד את מנהגיה של כל חברה, עדה או קבוצה-אתנית, בלא מתיחת ביקורת על נוהגיה מנקודת מבטו של האדם המערבי. אך רב-תרבותיות וקוץ בה: מבקריה של הרב-תרבותיות גורסים כי "כיבוד" אותה רב-תרבותיות למעשה מוביל לאי-כיבוד קבוצות המיעוט שבתוך ה"מיעוט" התרבותי, ובשם אותה "רב-תרבותיות" נסכין עם דיכוי נשים ומיעוטים באותה תרבות, או כמאמרה של ח"כ סולודקין בדברי ההסבר להצעת החוק:
- "לפיכך, המטרה העיקרית של הצעת החוק המוצעת היא לאסור על כיסוי פנים במקומות ציבוריים, וחמור מכך - לאסור כפייה על אדם לכסות את פניו. ידוע לכל כי במצבים רבים בהם נשים טוענות כי הן מכסות את פניהן מבחירה, הרי שמדובר באקט שהן נוקטות בשל לחץ מצד בני משפחה, הסביבה קרובה, מורים רוחניים למיניהם או כביטוי לכניעה לתכתיבים דתיים או חברתיים שונים".
לפני מספר שנים התפרסם מאמר של ד"ר נויה רימלט. במאמר היא מציגה את האופן שבו השגת ה"הסכמה" של נשים לשבת מאחור באוטובוסים הנוסעים בקווי צפת-ירושלים-בני ברק אינה אלא "הסכמה" אשר הושגה באיומים ובאלימות, לאו הסכמה היא, למרות שכאשר הושג הסטטוס-קוו באלימות, הנשים שישבו מאחור הציגו זאת בלית ברירה כ"רצונן". פעמים רבות אותו "רצון" של נשים לחיות בחברות מסורתיות לפי קודי-תרבות המדכאים אותן, אינו רצון כלל, אלא תוצאה של כפייה, לחץ ואיומים. לעיתים אין צורך באיום פיזי ודי באיום, בחרם ובנידוי בחברה אשר סולידריות וקשרים קהילתיים הם עמוד התווך שלה, בכדי להוביל נשים צעירות, אשר ממילא שקועות בעול הקיום בשל הדיכוי שהן נתונות בו (בחברה בה עליהן לעבוד ולפרנס את הבעלים הלומדים ב"כוילל" ובמקביל לנהל משק-בית של אחד-עשר ילדים) - "להסכים" עם פרקטיקות מדכאות, ולכך מכוונת סולודקין.
השינוי מתחיל מבפנים
לאור הנחות יסוד אלו, מציעה חברת הכנסת סולודקין להטיל על "המכסה את פניו מרצונו החופשי או חלק מהם באמצעות פריט לבוש, במקום ציבורי, באופן שלא ניתן לזהותו בבירור, דינו - מאסר חודש ימים או קנס 5,000 שקלים חדשים", וכן כי "הכופה אדם לכסות את פני כאמור בסעיף קטן (א) בניגוד לרצונו, דינו - שישה חודשי מאסר או קנס של 10,000 שקלים חדשים".
כבר בהצעת החוק אנו רואים סתירה לשונית לוגית. אם נשים נכפות לכסות את פניהן באמצעות הפעלת לחץ קהילתי, הכיצד זה הן עושות זאת מ"רצונן החופשי"? זאת ועוד - מכוח
עיקרון החוקיות על הדין הפלילי להיות ברור ונהיר, וכאשר "רצון חופשי" הינו אלמנט מסובך להתחקות אחריו, שכן הוא מורכב מאלמנטים כגון לחץ חברתי-תרבותי-משפחתי בשילוב עם אופי כזה או אחר, ועל כן, הענשת אדם (או אישה, אם נהיה ת'כלסים) בגין "כיסוי פניה
מרצונה החופשי" עלול להיות בעייתי לבירור במסגרת הדין הפלילי. ספק אם אין פלטפורמות מתאימות יותר לברר וללבן סוגייה זו.
אחת הביקורות על הביקורת הפמיניסטית על הרב-תרבותיות, אשר מגיעה מתוככי ה"פמיניזם הצבעוני" (קרי של נשים אסיאתיות, היספניות, מוסלמיות וכולי), גורסת כי יש לאפשר לנשים עצמן לחולל "שינוי מבפנים" בתוך החברה שלהן ולא לחולל שינוי מאולץ וכפוי מבחוץ אשר ינהג בניואנסים התרבותיים של תרבות-המיעוט לא באיזמל מנתחים הרגיש לדקויות-תרבותיות, אלא בדחפור צה"לי - של מערכת המשפט של הרוב, היינו, באי-רגישות ראויה לאותן דקויות שרק מי שמצוי מבפנים רגיש להן ורואה אותן.
