השבוע עבד אצלי איש מקצוע, בחור חמד ונעים הליכות. עבודתו הייתה מוקפדת ועוררה ציפיות לרמת גימור גבוהה. אולם, לא רק שעבודתו לקתה בגימור לא גמור, אלא שלקראת סיום עבודתו הוא אף שטח בפני, את ה"אני מאמין" המקצועי שלו אשר הסביר את הכל. שימו לב: "כל הלקוחות כולם... בלי יוצא מן הכלל... מה הם אוהבים? הם אוהבים שדופ... אותם!".
לא למותר לציין כי משנתו הפילוסופית לוותה במן תנועת יד נמרצת עם אגרוף קמוץ לשם המחשת אותו העניין שהלקוחות שלו כולם, בלי יוצא מן הכלל, כל כך אוהבים, והיא כללה גם את הקצב בו הם אוהבים את אותו "העניין".
שאלתי אותו למה הוא חושב כך, והוא השיב כי זה בא לו מהניסיון שלו, ושהוא כבר "עשרים שנה עצמאי", אז הבנתי שאין לי מה להתווכח.
מאוחר יותר הגיע בעל מקצוע אחר להתקין מזגן אצל התאומים בחדר. הוא הגיע עם הבן שלו, ילד מתוק ועגלגל, בן 10 לערך. עם איש המזגנים המזיע לא התפתחה שיחה, היא התפתחה עם הבן שלו:
"אתה עובד עם אבא?"
"כן".
"וכמה אבא משלם לך לשעה?"
"כלום".
"למה?"
"כי אני עובד אצלו בהתנדבות".
"מה, אתה פראייר?"
"לא, כי הוא קונה לי כל מה שאני רוצה".
"אבל מה עם מה שאתה לא רוצה?"
"הוא לא קונה".
"אתה רואה, בגלל זה אתה צריך כסף משלך. תגיד לאבא שלך שלא יחנך אותך להיות פראייר".
"אני לא פראייר".
לפני שהעמדתי אותו על טעותו, ניניו הכלב נכנס לחדר. הילד עזב את הסולם של אבא שלו כדי ללטף את ניניו שבא להגיד לו שלום, האבא שלו המזיע כמעט נפל מהסולם, והמזגן החדש כמעט נפל איתו... "משפחה של פראיירים", חשבתי בלבי ולא ידעתי עד כמה צדקתי...
איש המזגנים המזיע לא היה מעוניין לפתח שיחה. הוא כנראה לא אהב את גישתי החינוכית. תחת זאת הוא הציג בפני שאלון מגוון:
"המיקום נראה לך?" שאל והצביע בראשו על שתי נקודות שסימן בקיר לקידוח חורים.
"כן"
"פה את רוצה את המזגן?"
"כן"
"אז את מאשרת את הסימונים?"
"כן"
"בטוחה"
"כן"
"כאן?"
"כן"
"... סגורה על זה?"
"כן"
"... 100%?"
"כןןןןןןןןןןןןןן!"
"אז אני קודח?"
"תגיד... איזה חלק מהמילה כן לא הבנת בדיוק?"
"לא, לא, דווקא הבנתי הכול גברת, תתפלאי"
"אז מה הבעיה שלך?"
"סתם... שלא תגידי שלא שאלתי"
"שאלתָ ועניתי! נתקדם?"
"אם את בטוחה שכאן... אז כאן"
"כן, כן, כאן נולדתי וכאן ייקדחו החורים למזגן".
"טוב גברת... אז תקראי לילד שיחזיק את הסולם".
"אני מחזיקה, תן לילד לשחק עם הכלב".
"לא, אני מעדיף את הילד".
"למה?"
"לא סומך אף פעם על לקוחות"
"מה, זה לא אמור להיות הפוך?!"
"לא גברת, לא, לא, את שוב טועה... הלקוחות, אם הם לא מרגישים שהם דופ... את בעל המקצוע... הם לא נרגעים."
"תגיד, נכון שאתה כבר 20 שנים במקצוע?"
"איך ידעת?"
"סתם ניחשתי, זו תנועת היד הזו שעשית עם האגרוף... היא מאוד מאפיינת, סמוך עלי, אני כבר 40 שנה בעסק הזה".
האיש טלטל את ראשו מצד לצד." תשאלי את הילד, הוא כבר יודע. תשאלי אותו כמה פעמים פרקתי מזגנים דקה אחרי שגמרתי להתקין אותם כי פתאום הלקוח החליט שהמזגן תלוי 5.5 מילימטר ימינה מדי... ואתה אין לך ברירה, מה תעשה, תפרק ותרכיב מחדש, תרכיב ותפרק... עד שיהיו מרוצים".
המממ... עכשיו הבנתי למה הילד עובד בהתנדבות אצל האבא.
בתחילה חשבתי ליזום מפגש בין הנגר לבין איש המזגנים. איזון הוא תמיד דבר חיובי. אולי יצליחו השניים למצוא את "דרך הביניים" ולישון טוב יותר בלילה.
אחר כך חשבתי שאיזון קיים רק בתנאי שיש מצידיו שני קצוות, ואם הקצוות לא יהיו, אז איך ייקבע האיזון? בהמשך חשבתי שלא משלמים לי בשביל להיות פילוסופית. אחר כך נזכרתי שלא משלמים לי בכלל. אני זו שמשלמת להם.
ניניו התחיל לנבוח. הוא רצה לצאת ולשחק בגינה עם הילד המתוק.
ניניו, לא אכפת לו כלום, רק שישחקו איתו: גם הלקוחות וגם בעלי המקצוע, גם הדופקים וגם הנדפקים. אצלו אין הבדל. מבחינתו בני האדם זה דבר מאוד פשוט ומאוזן. עובדה, הם בניגוד אליו, יכולים ללכת על שתי רגליים בלבד.
אבל מה ניניו לא מבין? הוא לא מבין שיש אנשים, וביניהם - גם יזמי בנייה מסוימים וקבלנים, שבורחים מהארץ בגלל שהם דפקו את הלקוחות שלהם, והוא לא מבין שיש המון אזרחים במדינה שמשלמים מיסים כדי שיתפשו אותם, ואחר כך ישפטו אותם, ואחר כך ישימו אותם בכלא. הוא גם לא מבין שאותם לקוחות שהיו לקורבנות של אותם נוכלים - לא יפיקו תועלת אם מי שדפ... אותם יידפ... בכלא... כלומר, ניניו לא מבין שאת כל התסבוכת הזו, הקיימת אצל בני האדם ובה הדופ... עלול למצא את עצמו נדפ... ופגיעתו באחרים עלולה לחזור נגדו, לעומתו, ולפגוע בו כבומרנג.
בעצם, זה המשחק האהוב על ניניו; הבומרנג. זורקים לו את כדור הטניס הצהוב... הוא רץ, רץ, רץ, תופס אותו ומחזיר אותו אלינו... וחוזר חלילה. דומה לכל מה שקורה אצל בני האדם, אבל בכאילו...
