רפורמה מחוסר חזון

המילה הנפוצה ביותר במערכת החינוך היא רפורמה. לא בדיוק עברית מצוחצחת. העיצוב מחדש מתחדש עלינו מדי שנה בשנה כמעט, כמקל לגרש את המורים/מורות הסוררים חזרה לבית הספר מן החופשה הגדולה. ברפורמה הבאה הכל ישתנה, ושום דבר לא משתנה. לא מכיוון שאין רעיונות, אלא מכיוון שאין חזון. האין חזון של מערכת החינוך הנוכחית הוא אחד, שקט תעשייתי. כיצד לפתוח ולסיים עוד שנה כאשר כולם מקטרים, מיללים, משמיצים ומכפישים, וכולם לא מרוצים, אך המערכת פועלת, איכשהו. יש ציוני בגרות, איכשהו. תלמידים מגיעים לצבא כאשר מטענם התרבותי, הערכי, הגיאוגרפי, הציוני, איננו קשור כלל למה שעשו בבית הספר, אלא להשקעה של הוריהם וסביבתם. משתמטים מגיעים לאזרחות עם אותו מטען של דלות ערכית, ואפס ציונות. חרדים מגיעים לישיבה עם אפס תובנה של הארץ בה הם חיים, ועוד אפס ציונות. ערבים מגיעים לאוניברסיטה ולביטוח הלאומי עם מטען של שטנה ומרמור על עצם קיומה של מדינת ישראל. וכך מתגלגלים משנה לשנה, וסומכים על הגניוס היהודי שיפתור את הכל איכשהו, שינצח בנקודות איכשהו, שהאמא היהודיה תצליח להכשיר יהודים לחיים למרות בית הספר, ולא בזכותו. אכן תמונות קשות. כמו קסאמים מזה 7 שנים, מתאבדים מזה 15 שנה, אינטיפאדה מזה 20 שנה, מרדפים מזה 40 שנה, פדאיונים מזה 60 שנה, פרעות מזה 80 שנה, הכל תולדה של התעלמות מן המציאות , והתנהלות איכשהו ללא ניסיון אמיתי להבין מדוע. המדוע הוא תמורה עלובה למורים וחלוקה למגזרים. אי אפשר להביא איכות למערכת שלא מאפשרת להתפרנס. איש לא רוצה רופא שרק חושב כיצד לסחוט את החולה כדי להשלים הכנסה. איש לא רוצה פקיד בנק החושב ללא הרף כיצד למשוך מחשבון לקוחותיו. איש לא רוצה שוטר שנאלץ לקבל שלמונים כדי לקנות לילד נעליים. איש לא רוצה שופט שעיניו משוטטות אחרי שוחד. איש לא צריך לרצות מורה ששונאת את עבודתה, ומתייחסת אליה כרעה חולה שאין ממנה מפלט. האמינו לי שאני פגשתי כאלה, וילדי פגשו כאלו. מקצוע ההוראה חייב להיות מקצוע המכבד את בעליו ונשותיו, מקצוע שיוקרתו תואמת לתמונת המורה הנאצל של פעם. כל זה עולה הרבה כסף, והשאלה היא מהיכן הכסף. השאלה היא לאן נעלם הכסף שכבר עתה מושקע במערכת. הכסף נעלם ברשויות המקומיות שהן בור ללא תחתית של שחיתות. משרד החינוך מעביר תקציב לרשויות ואלו מחלקות אותו לא לפי צרכי החינוך אלא לפי הפוליטיקה המקומית. ברשויות ששמות את החינוך בראש מעיניהן יש שמונים אחוז זכאות לבגרות, ובאלו שהחינוך איננו אלא עוד צינור ליניקת כסף מעטיני המדינה האחוז הוא שליש ורבע. האם יש לדבר פתרונים? כמובן שכן. ועדת דוברת כבר קבעה את הפתרונים על-ידי הפיכת משרד החינוך לגוף מייעץ בלבד, ואילו מימון החינוך יועבר למנהלות אזוריות. הללו יתחרו ביניהן על המורים הטובים, על התושבים שמשלמים ארנונה כחוק, ואילו המדינה תשמש כמאזנת לטובת אלו שפועלים כחוק אך ידם אינה משגת. אלו שלא פועלים כחוק, שתוכנית הלימודים שלהם רווית בוז לערכים, לאהבת עם ישראל וארץ ישראל, שאינם עומדים בתקנים מקצועיים וערכיים, לא יקבלו תקציב. כך יופנה הכסף למקום בו הוא מועיל, וזה לתגמול נאות לעושים במלאכה, המחנכים והמורים.