בכל שנה ביום-הכיפורים אנו שואלים את עצמנו, מי אנחנו באמת. החברה השסועה והמפולגת של כל ימות השנה, או החברה הנינוחה, האוהבת והמפוייסת של יום-הכיפורים. מדינה של מלחמות דת, או מדינה שלמה המושבתת ועומדת מלכת, תופעה שאין לה אח ורע בעולם כולו.
ביום-הכיפורים אנחנו שונים. מכים על החזה בתפילת 'על חטא', מפייסים איש את רעהו, מקבלים עלינו החלטות טובות. אנשים שכל ימות השנה לא ביקרו בבית-הכנסת ולא חשו צורך לקיים מצוות, באים להתפלל ולהזיל דמעה בתפילת 'כל נדרי' ו'נעילה'. אז מי אנחנו באמת? האם מהותנו האמיתית באה לידי ביטוי בשגרה היום-יומית או בדמות שאנו לובשים ביום-הכיפורים?
התחפושות יורדות
ובכן, האמת הפנימית שלנו פורצת ומתגלה דווקא ביום-הכיפורים, ואילו כל השנה זו הצגה אחת גדולה. היא גדולה משום ששחקן בהצגה משחק בדרך-כלל למען הקהל, ואילו כאן המשחק מושלם כל-כך, עד שהשחקנים עצמם משתכנעים שהדמות שהם לובשים היא דמותם האמיתית. לשם כך אנו זקוקים ליום-הכיפורים, כדי להיזכר שבעצם כל זה משחק, ואילו במהותנו האמיתית הננו שונים לחלוטין.
בדרך זו יש המפרשים את המאמר שיום-הכיפורים הוא כְּ-פורים, כמו פורים. כשם שבפורים אנחנו נוהגים להתחפש ולובשים דמויות שונות ומשונות, כך יום-הכיפורים חושף את התחפושות של כל ימות השנה. כל השנה אנחנו מתחפשים ולובשים דמויות כאלה ואחרות, אבל כל אלה אינן אלא תחפושות, וביום-הכיפורים נופלות המסֵכות ונחשפת הנקודה היהודית הפנימית.
יום-הכיפורים הוא רגע האמת שלנו. ביום הזה אנו חושפים את האמת הפנימית שלנו. היום הזה מביא לידי ביטוי את העובדה שכל השנה אנו מזייפים ונגררים אחר דברים שאינם אמיתיים. כל המריבות, המחלוקות והקרעים הם חלק מהזיוף. אנו נסחפים אחר עימותים של רגע ושוכחים את המכנה המשותף העמוק שמחבר אותנו. כשמגיע יום-הכיפורים אנו מתעשתים ופתאום ברור לנו שבעצם כולנו עם אחד ומאוחד.
תורת החסידות משקיעה מאמץ רב כדי להחדיר תפיסה זו למוחנו ולליבנו. הנטייה הטבעית היא לשפוט אנשים על-פי התנהגותם רוב הזמן. רק הקב"ה הוא בוחן כליות ולב, ואילו אנחנו רואים את המעשים ושומעים את הדיבורים, ועל-פי זה קובעים את התייחסותנו לבני-האדם. אנו נדרשים למאמץ כדי להבחין במהויות האמיתיות המסתתרות מאחורי ה'הצגה' הגדולה.
לחפש את היהלום
גדולי החסידות המשילו זאת ליהלום יקר-ערך שנפל לבוץ וכוסה בשכבה עבה של אבק ורפש. מי שמביט בו במבט שטחי, ימהר להשליכו הצידה, כגוש עפר חסר-ערך; אבל מי שיודע את האמת, יחזיק בגוש עפר זה בהתרגשות, בידעו שבפנים טמון האוצר היקר. האבק והרפש אינם אלא שכבה חיצונית, אבל מאחוריהם מצוי היהלום הזוהר.
כזה הוא כל יהודי, יהיה מי שיהיה. בתוך נפשו הוא יהלום יקר. הנקודה היהודית זוהרת ומאירה בתוך נפשו, גם אם כל ימות השנה הוא מתנכר לה ואף נלחם בה. הוא עשוי להציג כלפי סביבתו, ולפעמים אף כלפי עצמו, את שכבות האבק והרפש. אבל אל-לנו ללכת שולל אחר ההסוואה. עמוק בפנים מצויה הנקודה היהודית היקרה מפז.
כך גם במישור האישי. השגרה של כל ימות השנה מסיחה את דעתנו מהעיקר. מירוץ החיים סוחף אותנו, ולעיתים אנו שוקעים בבעיות של כאן ועכשיו עד שאנו שוכחים מי אנחנו באמת. אבל כשמגיע יום-הכיפורים אנו נזכרים שבעצם אנחנו יהודים ומקומנו בבית-הכנסת. אנחנו באים בראש מורכן, בהרגשה של היטהרות והזדככות, פולטים אנחה אמיתית ורוצים בכל ליבנו ונפשנו פשוט להיות יהודים. שההרגשה המופלאה הזאת תלווה אותנו כל השנה. חתימה טובה.
