זליכה צריך ללכת

לא צריך להיות חסיד גדול של שר האוצר או של ראש הממשלה כדי להסכים איתם הפעם. החשב הכללי, ד"ר ירון זליכה, מסיים את חוזהו בחודש הבא, ואי-רצונו של רוני בר-און להאריך את תוקפו אינו מצדיק את התערבותו של מבקר המדינה. לא מדובר בעובד שנציב תלונות הציבור, הלוא הוא מבקר המדינה בלבושו האחר, אמור להגן על זכויותיו לאחר שבמקום העבודה שלו התנכלו לו על-רקע חשיפה של מעשה-שחיתות. החשב הכללי איננו 'עובד' במובן המקובל של המילה. הוא פקיד בכיר מאוד שהתקבל לעבודה במשרד האוצר לתקופה מוגבלת. חוזה העבודה שלו מסתיים ובכך צריך לבוא לכלל סיום תפקידו. כך צריך לנהוג בכול נושא מישרה בכירה. החל בנשיא בית המשפט העליון וכלה בנציב שירות המדינה. לא יכול להתקיים מצב שבו אדם משרת את הציבור במישרה בכירה ביותר, המצויה בקצה הפירמידה, מבלי שלציבור תהיה יכולת אפקטיבית להחליפו באחר. המשטר הדמוקרטי מחייב רוטציה. זוהי נשמת אפה של הדמוקרטיה. אין כמו חילופי משמרות, במועדים קבועים, כדי לשמור על טוהר המידות. זה נכון לגבי היועץ המשפטי לממשלה, וזה נכון לגבי המפכ"ל וזה נכון לגבי הרמטכ"ל וזה צריך להיות נכון לגבי כ-ו-ל-ם. ד"ר ירון זליכה רשאי, כמובן, להרגיש פגוע ולהאמין שאלמלא העדות שהוא מסר נגד אהוד אולמרט בנושא המכרז לרכישת בנק לאומי לישראל, חוזהו היה מוארך בעוד מספר שנים. אבל זה לא היה נכון לעשות מבחינה ציבורית. בארצות הברית, גם הנשיא אמור להתחלף לאחר פרק זמן קצוב. לציבור יש אומנם את האופציה להאריך את הקדנציה שלו בארבע שנים - אבל זו פריבילגיה של הציבור כולו. לרוע המזל, במשך שנים רבות לא הבינו את הדבר הפשוט הזה במדינת ישראל, ולכן יכולים היו יועצים משפטיים לכהן עד אין קץ בתפקיד, ונשיאים של בתי משפט, במיוחד בבית המשפט העליון, יכולים היו להתרווח על כיסאותיהם שנים רבות מבלי שיהיה מי שיוכל לומר להם: עד כאן. טוב שעתה, לפחות, מבינים הכול שקדנציה קצובה יש בה ברכה כפולה. ראשית, היא נותנת ביטחון למי שמחזיק במשרה, באופן שלא כול גחמה של מי שלכאורה נפגע, לדעתו, ממעשיו, יכולה 'להזיז' אותו; ושנית, היא מאפשרת לציבור למלא את השורות אחת לפרק זמן קצוב באנשים חדשים. לעתים, אפילו טובים יותר. אינני בטוח שרוני בר-און רוצה שלא לחדש את חוזהו של החשב הכללי מטעמים של טוהר המידות וניקיון כפיה של הרשות הציבורית, אבל טוב שהוא מקבע עתה נורמה חדשה. מי שעובד על-פי חוזה לתקופה קצובה, צריך לסיים את תפקידו ללא שום קשר לשום דבר. תם החוזה - תמה הקדנציה. מה שבכול זאת לא ברור לי, הוא: למה נציב שירות המדינה, לאחר אחת-עשרה שנים, עדיין מחזיק במישרתו. כלום אין להגביל גם מישרה זו? כיצד יכול להתקיים מצב שבו נציב שירות המדינה, הוא ולא אחר, יושב בוועדות לאיתור מועמדים לתפקידים בכירים? מדוע הוא, למשל, צריך להיות האיש שיקבע מי יהיה פרקליט המדינה הבא. האין זה ברור ששיקולים זרים בהחלט יכולים להיות ביסודה של כול החלטה שהוא יקבל ביחד עם חבריו לוועדת האיתור? האם יהיה זה מופרך לחלוטין להניח שלנציב שירות המדינה יש עניין מסוים באישיותו של מי שיהיה זה שיכריע בקרוב בגורלו של ראש הממשלה כפרקליט המדינה?