חכמת הקבלה מסבירה כי לפני שמבקשים סליחה ממישהו, יש להכין את עצמנו מראש לכך. גם ביום כיפור - יום של סליחה ומחילה - האדם צריך להכין את עצמו בכדי שימחלו לו על מעשיו.
בגשמיות אנו רואים, שאין אדם אומר לחברו "סליחה", אלא אם כן הוא פגע בכבודו, גרם לו להפסד כלכלי או אפילו סתם התנגש בו וגרם לו לנזק. אז מתבקש שאותו אדם יבקש מחברו שיסלח לו על מה שגרם לו. אבל אם הוא לא עשה לו שום דבר ובכל זאת הוא מבקש ממנו סליחה, אז חברו מסתכל עליו כמו על אחד שאינו שפוי בדעתו.
תארו לעצמכם, אם היינו רואים אדם שהולך ברחוב ואומר לכל אחד שנקרה בדרכו "סליחה, סליחה". בטח היינו אומרים עליו שהוא משוגע, כי "סליחה" נהוג לומר רק כשפוגעים במישהו.
עכשיו תארו לעצמכם את אותו אדם גורם נזק גדול לחברו, והוא מבקש ממנו סליחה כאילו שרק עשה לו דבר קטן. בטח שדבר זה אינו בא בחשבון וחברו לא יקבל את סליחתו.
בדרך כלל, כשאדם פוגע במישהו, הוא מיד מודד את גודל הפגיעה שגרם לו. ככל שפגע בו יותר, כך הוא מתאמץ יותר שחברו יסכים לסלוח לו. לכן, לפני שאדם מבקש סליחה, הוא צריך למדוד עד כמה הוא פגע בחברו. לדוגמא, אם אמרתי משהו שפגע באחד מחבריי, אז מיד אני בודק עד כמה הוא נעלב. ככל שאני מבחין שהוא נפגע יותר אז אני מבקש שיקבל את התנצלותי ואף שולח לו זר פרחים גדול. אבל אם גיליתי שהוא לא ממש נעלב, אז אני מסתפק במשלוח sms להביע את סליחתי.
הבורא ואני
מתוך היחסים שבין אדם לחברו, אנו צריכים ללמוד את היחסים שבין האדם לבורא. זאת אומרת, כשהאדם הולך לבקש סליחה מהבורא, הוא צריך לחשוב במה הוא חטא כלפיו. כלומר אם האדם לא מרגיש שום חטא ובכל זאת מבקש סליחה מהבורא, הרי כאילו הוא מתלוצץ. הוא כמו אותו אדם שהולך ברחוב ואומר לכל אחד "סליחה, סליחה". למעשה, הוא צועק, בוכה ומבקש מהבורא שיסלח לו בו בעת שהוא אינו מרגיש שפגע בו במשהו.
לכן, לפני שהאדם ניגש לבקש סליחה מהבורא, הוא צריך לעשות עם עצמו דין וחשבון מהו גודל החטא ועד כמה הוא פגע בו. אחרת זה לא נקרא "סליחה". אולם האם הבורא השלם והנצחי זקוק לסליחתנו? האם לא הוא זה שמסובב לנו את כל מאורעות חיינו? אם כן, ממי עלינו לבקש סליחה?
סליחה?! על מה ולמה?
סליחה, אומר הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), זהו תהליך פנימי, ולא תהליך שבו פונים למישהו אחר ומבקשים ממנו משהו. האדם דן את עצמו, אין מישהו חיצוני שדן אותו. האדם בוחן את המקום שבו הוא נמצא, ומברר את מצבו כלפי המצב השלם. הוא בוחן מחדש את תכונותיו ביחס לתכונת הבורא - תכונת הנתינה.
הצעד הראשון שהאדם עושה בתהליך נקרא "הכרת הרע". בשלב ראשוני זה הוא מגלה שהוא אגואיסט מטבעו. בהדרגה הוא מתחיל להבין, שכל המחשבות והרצונות שמניעים אותו נועדו כדי להשביע את האגו שלו בלבד, גם אם זה על חשבון האחר.
הסליחה היא חשבון פנימי שהאדם עושה עם עצמו. החכמה היא להשתמש באור שטמון בכתבי הקבלה כדי להאיר את הפינות האפלות שבנו, מסביר הרב"ש.
האמת נמצאת בתוכנו. היא מתגלה בנשמה. כשאנו מרגישים שהטבע האגואיסטי שלנו מנוגד לטבע הבורא, לתכונת הנתינה, אז בעצם באה הסליחה האמיתית, היא מגיעה כבקשה. אלא שעתה, זו כבר בקשה להשתנות. בקשה שאתה לא מבקש מאף אחד. אלא אנו מרגישים את הסליחה בפנים, בתוכנו, ומייחלים לה. ואז מתוך הכוונה האמיתית בא השינוי.
מסע אל תוך עצמנו
אחרי שנים שבהם התרגלנו, בצורה מכאנית משהו, להגיע לבית הכנסת, תחילה בסליחות ואחרי כן ביום כיפור, ולהתנצל בפני כ-ו-ל-ם על ה-כ-ו-ל, על ש"חטאנו, עווינו, פשענו". סוף סוף יש בידנו את הפתח להבין שסליחה היא הזדמנות. הזדמנות לשינוי שאנו צריכים ויכולים לעבור.
כשאנו באמת רוצים, ומבקשים סליחה אמיתית, בקשותנו נענות ואנו זוכים לשינוי המיוחל. אם נתמיד ונבקש לא רק יום בשנה, יאיר לנו האור את הדרך ויראה לנו כיצד לשפר את חיינו לטובה ואיך להתקדם אל הרגשת השלמות.
