בתקשורת פורסם, כי ועדת וינוגרד החליטה שלא לפרסם מסקנות אישיות, כדי שלא לעכב יתר-על-המידה את פרסום הדוח שלה.
אין פסול בהחלטת הוועדה, אם אומנם זו החליטה שלא לפרסם "מסקנות אישיות". בביטוי זה הכוונה אינה לכך שלא יכתב כי ראש הממשלה נהג ברשלנות ובפזיזות, או שמפקד אוגדה פלוני לא הבין את שדה הקרב, אלא לכך שלא יכתב כי אהוד אולמרט אינו ראוי לשמש ראש הממשלה, או כי השר פלוני אינו ראוי להיות השר לענייני מה שלא יהיה.
החלטה זו היא תוצאת חיובה של הוועדה ע"י בג"צ, לנהוג כוועדת חקירה ממלכתית ולאפשר לעומדים להיפגע מהמסקנות להציג ראיות ולחקור עדים. הליך כזה עלול לדחות את הגשת הדוח הסופי אולי עד סתיו 2008, כשהכל ישכחו מה קרה בלבנון.
ואולם, בעצם, ההחלטה הזו - אם התקבלה - נכונה וצודקת, ולדעתי יש לאסור עקרונית על ועדות חקירה לפרסם "מסקנות אישיות", שכן זוהי הטלת סנקציה עונשית - דבר שאינו חלק מובנה מתפקידה של ועדת חקירה. תפקידה של ועדת חקירה הוא לחקור ולברר את העובדות, ולא להטיל עונשים אישיים. לפרט מה לקוי ופגום במערכת הנבדקת, ולא כמה מלקות יולקה האיש העומד בראשה.
לגבי נבחרים, בדמוקרטיה רק הציבור זכאי להורידם ולהעלותם, ואין זה ראוי שוועדה של פקידים תקבע מי ראוי לכהונת שר ומי לא. המחוקק קבע כי האיש נבחר לארבע שנים, ושליחתו הביתה או פסילתו באמצע כהונתו היא התערבות לא-ראויה בסמכותו של הבוחר. אם יש מקום להדיח נבחר, זהו תפקידה של הכנסת, כנציגת הציבור, ישירות או באמצעות הממשלה. המלצות של ועדת חקירה לגבי נבחרים הן, בעצם, התרסה נגד המהלכים הדמוקרטיים, שכן הוועדה מנכסת לעצמה את תפקידי הרשות המחוקקת, בדיוק כפי שבית המשפט עושה כאשר הוא מפעיל - לדעתי ללא סמכות - את החקיקה השיפוטית הלא-ראויה.
ואשר לפקידים או לאנשי צבא, במדינה מתוקנת אין צורך ב"מסקנות אישיות", כלומר לקבוע שקצין פלוני לא יקודם מעבר לדרגת תא"ל או לא ישמש שנתיים בתפקיד פיקודי (כך נוהגות ועדות חקירה לקבוע אצלנו). במדינה מתוקנת, די בכך שוועדת חקירה תקבע כי מפקד פיקוד העגבניות התרשל, והאיש יגיש בתוך שעה מכתב התפטרות, בידעו כי החלופה לכך היא סילוקו צתפקידו ע"י מפקדיו, בבושת פנים. מסקנות אישיות כאלו הן עניינה של הממשלה, לגבי פקידים, ועניינו של הרמטכ"ל לגבי חיילים. ואם מדובר ברמטכ"ל עצמו - זהו תפקיד הממשלה, לפטרו או להשאירו בתפקידו.
אכן, במדינה מתוקנת יתפטר גם נבחר מתפקידו ללא שהייה, אם ועדת חקירה תקבע כי התרשל בתפקידו, לבטח אם תקבע כי לא רק התרשל אלא אף גרם את מותם של בני-אדם. כידוע, ישראל רחוקה מאוד - בלשון המעטה - מהמקום הראשון באולימפיאדת המדינות המתוקנות.
דברים אלה לבטח לא ימצאו חן בעיני רבים, הרוצים לראות גופות של תלויים בכיכר העיר, ואני אישית רוצה מאוד לראות את אהוד אולמרט עף לביתו לבלי שוב (בשל המלחמה ובשל דברים רבים אחרים). אך מדינה חייבת להתנהל על-פי כללים מסודרים, תוך הקפדה מרבית על הפרדת הרשויות ועל עקרונות-ברזל של ממשל וחוקתיות. לצורך הפקת הלקחים, בכל נושא, די בכך שהוועדה תקבע מה לא היה בסדר, מה קרה באמת ומי התרשל, ובמידת האפשר תציע דרכים לתיקון. זו בעצם תכלית מינויה.
המסקנה האישית, האם אותו רשלן ישאר בתפקידו ויגיע לפסגה, או יקבל בעיטה בישבן ויתלה על עמוד חשמל - על כך יחליט מי שזה תפקידו: הציבור לגבי נבחרים, והממשלה והכנסת לגבי פקידים וחיילים. ברור לי שמעט מאוד מסקנות אישיות כאלו תיקבענה ותבוצענה, בשל הליקויים והאי-סדר השוררים אצלנו, אך יש לעשות מאמצים לתיקון המדינה ולא להחמיר את הבלאגן החוקתי והתפקודי השורר בה בשפע.
כל הטוען כי אין סיכוי לתקן את המדינה, ולכן הוא תומך בעריפת ראשים על-פי החלטות של ועדות חקירה, מניח בעצם את הבסיס להחלטת המטכ"ל בעתיד, כי הממשלה מטומטמת והכנסת היא אוסף של חמורים, ולפיכך מוצדק שהצבא יתפוס את השלטון. הרי גם זו דרך "לעשות סדר", גם אם זה לא-כל-כך בסדר.
ואם יתברר לוועדה שמישהו עבר עבירה פלילית, ממילא אין זה תפקידה לשפטו. בינתיים, כל עוד ההמון בכיכר רבין לא החליט אחרת, תפקיד זה מוטל על בתי המשפט.
