|
לאור האמור לעיל, קיבלה ביניש את עמדת שירות בתי הסוהר, ולפיו הכנסת חומר פורנוגרפי אל בין כותלי בית הסוהר תיאסר, לא לפני שהיא מתייחסת בהרחבה להיבטים הקשורים ב כבוד האישה אשר מצדיקים את האיסור על הכנסת חומר פורנוגרפי אל כתלי בית הסוהר:
- בפורנוגרפיה שיש בה כדי לגרות למעשים מיניים אלימים ומשפילים, ואשר עיקר תכליתה בסיפוק היצרים המיניים, אף אין כדי לתרום תרומה ממשית לחקר האמת או לקידומו של המשטר הדמוקרטי. קשה גם לטעון כי בצריכת פורנוגרפיה יש כדי להעשיר את האדם, להרחיב את אופקיו, או לפתחו מבחינה רוחנית ואינטלקטואלית, ואף נראה כי יוצרי הפורנוגרפיה אינם מכוונים לכך. לזאת יש להוסיף את העובדה שהפקת הביטוי הפורנוגרפי כרוכה, מטיבה, בפגיעה קשה בכבודם של נשים וילדים ובניצול של קבוצות חלשות לתועלת כלכלית של המפיקים ויתר המעורבים בתעשיה זו.
מטעמים אלה, אף כי הביטוי הפורנוגרפי נכלל במסגרת חופש הביטוי, הרי היקף ההגנה עליו קטן מהיקף ההגנה שניתן לצורות ביטוי אחרות. ההיקף המוגבל של ההגנה על הביטוי הפורנוגרפי משקף הן את הערך החברתי הנמוך הגלום בצריכתם של ביטויים פורנוגרפיים, והן את היות ביטויים אלה, בנסיבות מסוימות, בשולי הזכות לחופש ביטוי. אכן, העיקרון המנחה הוא כי כאשר הביטוי כרוך בפגיעה בזכויות, בכבוד האדם, בהסתה או בגזענות, ההגנה שהמשפט מעניק לו תהא, מטבע הדברים, מצומצמת. לפיכך יש לדחות את טענת המערער לפיה פגיעה בזכותו לצרוך פורנוגרפיה אפשרית רק בהתקיים ודאות קרובה לפגיעה בשלום הציבור. מבחן זה התקבל בפסיקה, כפי שהצבענו לעיל, לשם הגנה על חופש הביטוי הפוליטי, הנהנה מן ההגנה הרחבה ביותר, ואין הוא בהכרח המבחן המתאים בהקשר של ביטוי פורנוגרפי, במיוחד כאשר מדובר על ביטוי פורנוגרפי בסביבה המערבת תנאים מיוחדים, כמו בכלא.
היא מאזכרת את כתיבתה של המלומדת אורית קמיר, המגדירה את הפורנוגרפיה כ"זנות מתועדת".
לעומת השופטת ביניש, שמשתיתה הנמקתה על כבוד האישה, משתית השופט אליקים רובינשטין את הנמקתו על טעמים פוריטנים משהו:
- ולבסוף, זכויות אסירים קרובות מאוד ללבי תדיר; אך לטעמי, גם מי שאיננו פוריטני ביותר, והחרד ביומיום השיפוטי לזכויותיו החוקתיות והחוקיות של כל אסיר באשר הוא, אינו יכול שלא לתמוה על שנגררנו לדיון זה, גם אם ראתה אותו הסניגוריה הציבורית כראוי להתגייסותה; ומכל מקום, ל"זכות" זו, הזכות לצפייה המבוקשת בבתי הסוהר, לא ראיתי צד זכות.
|