באין סולידריות יפרע עם

מדינה שבה מורה בתיכון בעלת תואר שני ו-20 שנות וותק מרוויחה 6,000 ש"ח בחודש (ידיעה בידיעות אחרונות) היא מדינה בתהליך התפוררות. איבדנו את הסולידריות שלנו, הפכנו לאגואיסטים כשכל אחד מתבצר בתוך הבועה הפרטית שלו, טומן את הראש בחול ומתעלם מכך שגורל משותף לכולנו: שכר המורים הפך לעניינם של המורים, סל התרופות הוא עניינם של החולים, מצוקתם של ניצולי השואה מעניין רק את אותם אומללים שהצליחו לשרוד עד היום, מטחי הקסאמים הוא עניינם של תושבי שדרות ועוטף עזה, וחקלאי הדרום שרכושם מופקר לבוזזים הבדואים, לא מעניינים את תושבי הערים בדיוק כפי שבתיהם הפרוצים אינם מעניינים את החקלאים. כאשר המדינה, מספקת שירותי חינוך, בריאות, ביטחון פנים, ואיכות סביבה, כמו בעולם השלישי: לא נותר לאזרח שאיכות חייו וחיי בני משפחתו חשובים לו, אלא לרכוש את השירותים האלה באופן פרטי כמו: מורים פרטיים וחוגי העשרה לילדים, שירותי אבטחה פרטיים לשמירה על הרכוש, תשלומי עתק לרפואה פרטית, ביטוח בריאות לכיסוי השירותים הגרועים של קופות החולים, במטרה להתגבר על זמן ההמתנה הבלתי נסבל לרופאים המומחים הגובל בפיקוח נפש, שלא לדבר על מחירן הבלתי שפוי של התרופות להצלת חיים שאינן נכללות בסל הבריאות. ולעת זקנה, אין לקנא באותם ישישים חסרי יכולת, המצליחים רק לאחר עמל רב להתאשפז במוסדות סיעודיים ציבוריים. אומללים הם אותם אזרחים שידם אינה משגת לרכוש את השירותים הפרטיים, והם נאלצים להזדקק שלא בטובתם לשירותים הציבוריים הקורסים. ביניהם נמצאים רבים מהמורים המחנכים את ילדינו, המשתכרים פחות ממה שאנחנו משלמים לעוזרות הבית שלנו שלא לדבר לאינסטלאטורים, לחשמלאים ולטכנאי המחשבים. יש רבים בתוכנו שהלב היהודי החם שלהם אינו משלים עם מצוקתם של חסרי היכולת, והם מנקים את מצפונם בתרומות לארגוני המתנדבים המשמשים קביים לשירותים הצולעים של משרדי הממשלה. עלינו לתמוך במאבקם הצודק של המורים כדי שילדינו ונכדינו ירכשו תורה ודעת ממורים ומחנכים גאים במקצועם המקבלים שכר הולם תמורת עבודת הקודש שלהם. עלינו להוקיע את אלה שבחרנו בהם המועלים בתפקידם ומשלמים למחנכי דור ההמשך שלנו שכר המבייש את מקבליו. ספינה שבה המכונאי אינו מבין שגורלו ובטחונו קשורים בחשמלאי העובד איתו על אותו סיפון - תרד למצולות בסערה הגדולה הראשונה.