מחשבותיי אינן חיבור אקדמי, הן מחשבותיי שלי שבאות אלי מתוך כאב עצום והתבוננות מעמיקה, יסודית ומקיפה בכל מערכת החינוך בארץ, שפניה כה השתנו עד לבלי הכר.
אני כותבת כאן, כאמא מודאגת וגם כאמא חצויה העוסקת כעשרים ושבע שנים בחינוך לאהבת המקצועות התנ"ך והספרות וגם כמחנכת שעצבה את אישיות תלמידיה. אמא מאוד מעורבת בתכנים הפדגוגיים המועברים בבית הספר של ילדיי ובכל זאת הדילמה שמופיעה בכותרת, היא הדילמה שמעסיקה אותי גם היום.
פני החינוך לאן? האם יש פנים לחינוך הישראלי בשנות האלפיים? במפת העולם בנושא הישגים חינוכיים אנחנו במקום אחד לפני האחרון, מקום מבזה, מביש, מקום שלושים ושמונה. אינני מאשימה את המראה הזו, שאני מתביישת להביט בה, אני מאשימה את החינוך שלנו שכה הדרדר, שאין אמות מידה ומוסר להולכים ללמוד הוראה, שאין תקציבים ליוזמות של פרויקטים שיכולים לשפר ולחנך איכות חיים חינוכית. שאין בדק בית פנימי בתוך משרד החינוך, שיד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל. שיש הידרדרות עצומה בכל מה שנקרא חינוך מאז שנות השמונים.
עשרים שנה הרות גורל במערכת האמורה לשווק חינוך או להתמודד עם בעיותיה והיא אינה עושה כך. עשרות ועדות הוקמו לטפל במעמדו של המורה ובשחיקת שכרו, אני מכירה את הוועדות האלה משמו של היושב-ראש הנבחר. יוזמות לרפורמות בחינוך היו כמו ולינסקי, כמו דוברת ואחרים. כולן דיברו על שיפור האקלים הבית-ספרי ושכחו שיש לטפל גם במעמדו של המורה ובשכרו. הכי קל זה לשכוח. למה להתעמת עם המושג שמורה הוא גם אדם, אבא או אמא לילדים משלו. שכחו, כי הנושא זניח, בעיות ביטחוניות קודמות לכל. ואני שואלת את עצמי: למה החינוך בארץ כל כך כושל? למה יש הצפה במוסדות להשכלה גבוהה בתחום ההוראה? למה נחתמים הסכמי שכר והם לא מכובדים על-ידי הממשלה, משרד החינוך ומשרד האוצר? למה לחתימה על מסמך חוקי אין ערך?
השאלות שלי מלוות אותי הרבה, הרבה זמן. אני מנסה כל הזמן לברר לעצמי, מה קרה לחינוך הערכי שהיה מודל לחיקוי עבורי. אני באה מבית ציוני, אמי עליה השלום היתה גננת בתקופת הצנע עד שנות השבעים בבית-שאן, טובת הילדים וטובת החינוך היה לנגד עיניה. ממנה ירשתי את אהבתי להוראה. ראיתי בבחירתי שליחות חינוכית ממדרגה ראשונה. הייתי מורה מחנכת,יועצת וחברה. לא פעם תלמיד זה או אחר קרא לי "אמא" במקום המורה וחשתי גאווה גדולה. הייעוץ של מורה מחנכת דומה לייעוץ של אמא ולא ראיתי בכך שום פסול. אני עדיין אוהבת את עבודתי בהוראה אלא שהיא מנותבת היום לדרך הטיפולית בהבעה ויצירה.
אני גם מנסה להבין את ילדיי הצעירים שכבר יומיים לא מבקרים בבית הספר, איך בית הספר הצליח להשניא את הלימודים עליהם? לא מבינה את זה. שמונה שנים ילדיי הלכו לבית הספר עם חדווה, לא פספסו אף שיעור. גם חולים הלכו רק לדעת, להעשיר את אופקיהם. אנחנו אחרי החגים שפתחו את השנה וילדיי שלומדים באותה כיתה נשארו יומיים בבית. איך זה שהמחנכת לא מתקשרת לברר? הרכזת השכבתית?
מסתבר ששמונה ילדים לא הגיעו היום לבית-הספר, איך אני יודעת, מהודעות ה-s.m.s שילדיי קיבלו, אני מבינה שמשהו חמור קורה. אחרי החופשה של חג הסוכות, שלא היתה חופשה, כי הם קיבלו שיעורים רבים באלגברה וגיאומטריה, ישבו עם חברים אצלי בבית וניסו להבין את הקושי במספר תרגילים בעייתיים ולא הצליחו. כאשר שבו לבית הספר את המורה לא עניין שיש קושי, היא קבעה להם מועד למבחן. המבחן מתקיים היום בשעה שאני כותבת את השורות האלה. שמונה ילדים לא הלכו לבית הספר כי ישבו עד שעה מאוחרת לחזור על החומר ובאיזה שהוא שלב הרימו ידיים. מהבוקר מצלצלים אלי הורים מודאגים, יום הורים לא היה, אין לנו טלפונים של מחנכת הכיתה, המורה לאלגברה. וכאשר משאירים הודעה בבית הספר למחנכת, היא חוזרת רק בסוף יום הלימודים בדרכה הביתה, כך דיווחה לי אחת האמהות.
הבוקר עוד ניסיתי לשוחח עם ילדיי, מצטיינים בכיתתם ולא היו מוכנים למבחן. פעם ראשונה שזיהיתי בהם את המרי הראשון, את הרעד הזה של הפחד מפני כישלון, בדרך כלל הלמידה שלהם מספקת אותם והיום גיליתי משהו אחר. התעקשות לא ללכת, עמידה נחושה בקבלת החלטה לא קלה. איך אמרו לי:"אנחנו נעשה את המבחן בגיאומטריה, לאחר שנבין למה אנחנו נכשלים בדרך לפתרון המיוחל, אנחנו נעשה את המבחן כשיתאים לנו ולא שיכפו אותו עלינו. בסך-הכל ביקשנו דחייה ועוד הסבר, אך המורה חסרת סבלנות, היא חייבת להספיק את החומר על הגב שלנו עם הכישלון שלנו. "השיחה לא עזרה לי והם נשארו בבית, הצלחתי לפקסס מכתב למנהל בית הספר עם העתקים לכל הנוגעים בדבר. צלצלתי לוודא אם הפקס הגיע. המזכירה אישרה שכן. אך עד עכשיו (שבע שעות חלפו) לא שמעתי מאיש מהמכותבים. מחר תהיה שביתה ללא הגבלת זמן ולא יהיה מי שיטפל בבעיית שמונת התלמידים שנעדרו היום מבית-הספר.
עדיין אין ועד הורים כיתתי, הוועד מלפני שנה לא מוכן להמשיך בתפקיד. יום הורים כללי לא היה בוטל בשל השביתה. אינני מכירה את המחנכת של ילדיי, אך אני יודעת שיש בעיות בוערות הדורשות טיפול מסיבי בכיתתם ואין כרגע מי שיטפל בהן. אני לא אומרת שמאבק המורים לא מוצדק, הוא מוצדק מאוד. ואני לא רוצה לכתוב את הרהוריי בהכללה על כל המנהלים והמורים שאני מכירה. גם בבית ספרו של בני הבכור בוטל יום ההורים בשל השביתה. אך המנהלת הוציאה חוזר לכל ההורים ופרטה בו את הסיבות למאבק המורים: כל תלמיד תיכון לומד 8.5 שעות ביום פחות ממה שלמד לפני חמש שנים, כמות החומר לבחינות הבגרות לא השתנתה, תראו את האבסורד, דבר שמאלץ את המורים לתת מרתוניים ותגבורים אינסופיים. מספר התלמידים הממוצע בכיתה הוא 40, מנתון זה עולה שהמורה יכול להקדיש לתלמיד דקה, תראו את העוול.
"הממשלה אינה רואה את מערכת החינוך כמערכת פרודוקטיבית המייצרת רווחים ולכן לא משקיעה משאבי זמן וכסף בבית הספר. בית הספר איננו חברת היי-טק או חברה תעשייתית, הרווחים אינם מידיים ואינם נראים לעין. המורים מעצבים את דור העתיד, בידם מופקד המשאב היקר ביותר-ההון האנושי, והם רוצים להשתלב בחברה הגלובלית וזאת ע"י חינוך להישגים ולערכים. הרווחים של המורים נראים לעין בטווח הארוך,כאשר בוגרים שלהם נרשמים ללימודים גבוהים ויוצאים עם מקצוע ביד."
בעיתונות כותבים שהמורים מצאו את הפטנט, הם משביתים באחד בספטמבר את הלימודים, כדי להשיג את מה שהם רוצים. מבדיקה אישית שלי, זה לא קרה שנה שעברה, הפעם האחרונה שהמורים שבתו היתה באחד בספטמבר 2002 והסיבה היתה מוצדקת, פוטרו 400 מורים שבעקבות השביתה הוחזרו לעבודתם. זה הישג!!!
עוד דבר שמרגיז אותי מאוד הוא שנחתמים הסכמי שכר והם מופרים על-ידי אחד מנציגי הממשלה כל פעם מחדש. ארגון המורים יזם לפני מספר שנים רפורמה שיושמה בחמישה בתי ספר ברחבי הארץ. אם תצליח נכתב בהסכם תתרחב לכל בתי-הספר. בין היתר כללה הרפורמה העלאה משמעותית בשכר המורים ושהייתם של המורים בבית-הספר חמישה ימים בשבוע, שמונה שעות כל יום. השעות הנוספות הוקדשו למתן עזרה ותשומת לב אישית לתלמידים. בבתי הספר שנבחרו למדגם הזה היתה עלייה משמעותית של 24% באחוזי הבגרות וירידה משמעותית באלימות למרות שהרפורמה הוגדרה כהצלחה, משרד החינוך לא אישר מתן תקציבי להרחבתה לבתי ספר אחרים.
כבר מראש ידעתי שלא כל המורים ישבתו. המורים המלמדים ילדים בסיכון גבוה, חינוך מיוחד וילדים הנעטפים מבוקר עד ליל בטילי קאסם, ילמדו. מאבקם של מוריהם ירשם בתולדות החינוך ויחזק את עמיתיהם בכל הארץ. הרוח הפועמת במורים אלה, היא הרוח של השליחות והיא קיימת במקומות בהם הערכים עדיין נחשבים לערכי יסוד חשובים בחברה הצבועה שלנו שמטאטאה בעיות מתחת לשטיח ולא מסוגלת להתמודד עמן.
אך על כל הפרה או יציאה ממסגרת לימודית יאשימו את המורים שרופפו את המשמעת הבית-ספרית ואת המשמעת הלאומית. כותרות ענק בעיתונים יזעקו שכל יום שביתה הוא נזק למשק הכלכלי שלנו. מאיפה באים היוהרה והשקר לפרסם בדיה כזו ולשכנע אומה שלמה שהשביתה היא מעשה לא מוצדק, שהכלכלה הישראלית ניזוקה והפסד של יום כזה במשק הוא מליוני שקלים? מכאן יוצא שאין תמיכה למורים במאבקם, הם צריכים לדאוג לגורלם, אף אחד מאושיות הצדק לא יפעל למענם ויצא בהצהרה שחינוך לערכים הוא ראשון במעלה והמורים צודקים. כבר מזמן מהיות ארגון אחד הסתדרות המורים, הבינו מזכיריה ומוריה שאת המאבק שלהם ינהלו הם בעצמם. אף ארגון אחר לא יוכל להציע להם את תמיכתו.
הסתדרות המורים דואגת בעיקר לשלוש מסגרות גני-ילדים , בית-הספר היסודי וחטיבת הביניים. מורים המלמדים בבתי-ספר תיכוניים פרשו מהארגון הגדול והקימו להם ארגון אחר בראשותו של רן ארז, אחרי שגילו שאת המענה למצוקתם אפילו הסתדרות המורים הגדולה בארץ לא יכולה לתת. מאז הפרישה של אלפי מורים שהצטרפו לרן ארז מנסים שני הארגונים לעשות נפשות למען מוריהם. חתימת ההסכם עם הסתרות המורים מראה,שהתנאים שהציעה השרה למורים החברים בארגון זה מתאימים ככפפה ליד, אך התנאים לא מתאימים לארגון המורים העל-יסודיים וכאן המחלוקת: תוספת שכר, שיפור תנאי העבודה , החזר שעות לימוד שקוצצו מתלמידי ישראל, הפחתת מספר התלמידים בכיתות.
למה ראש הממשלה שלנו, מר אהוד אולמרט, לא ביקש להיות נוכח באחת הישיבות עם נציגי המורים? למה שיגלה איכפתיות במשבר חינוכי-חברתי? למה שלא יגלה עניין במצוקתם של המורים? במקום להיות נוכח הוא שולח נציגים ומכתיב להם נתונים לפעול על פיהם. שרת חינוך ונציגי האוצר. אם לא יתאים להם, זה מה שיש, יותר מזה לא יקבלו.
אז רציתי להגיד לך אדוני ראש הממשלה, שאתה יורק לבאר ששתית ממנה מים. אתה וילדיך למדתם בבתי-הספר, עמיתים שלי לימדו אתכם, עיצבו את אישיותכם, היטו אוזן קשבת למצוקתכם וככה אתה גומל לאותו חינוך שקיבלתם? למה לא להיות נוכח בישיבה אחת ולראות שהמורים צודקים. האם אתה אדוני ראש הממשלה, יכול להכנס לנעליי ולהחליף אותי יום אחד בכיתה של 42 תלמידי יב'?
לא שיעור אחד, שמונה שיעורים כאלה להורות ספרות, תנ"ך,הבנת הנקרא וחיבור עברי, כאשר בין שיעור לשיעור בממוצע יש הפסקה של עשר דקות ובהן אתה צריך להספיק הכל, לשתות, לאכול, לענות לשאלות מורים ולהתאפק לשירותים, כי התור ארוך ומורים ממתינים כל ההפסקה לפעמים, ולעתים אף לא מספיקים, כי הפעמון מצלצל.
אני מרגישה שאתה מזלזל בי, מבלי להכיר אותי אישית. מזלזל בי ובעמיתי למקצוע ההוראה. זוהי תחושה של חוסר כבוד בסיסי. לו היה איכפת לך מהמשבר החינוכי שלנו כל ההתנהלות שלך היתה אחרת.לו היית מגלה מעורבות אישית ומגיע לפגישה אחת היית מגלה שמורים הם בני-אדם והורים לילדים המחנכים דורות שלמים בתנאים ללא תנאים. אך אתה כמו קודמיך הולך בתלם שלהם, משמש מודל לחיקוי בחברה המעלה על נס את ההישגים החומריים ולא את ההישגים הערכיים.
"תלוש השכר שלנו, הוא רק ביטוי פיזי לחוסר הכבוד הבסיסי כלפי תפקידם ותרומתם של המורים. המקצוע הפך, למרבה הצער, נחות ושולי שלא לומר משפיל, ואין בו ולו זיק של יוקרה והערכה ציבורית. המורים הם שק החבטות של החברה הישראלית, ויש שיאמרו- סמרטוטי הרצפה המעוכים שלה. וככאלה- עליהם להתייצב חזקים, נחרצים ונחושים מול תלמידיהם, להקנות לכם ערכי חיים ומצוינות לימודית. איך בדיוק יהפוך המורה למורה לחיים? הסיסמאות הנבובות הופכות לציניות מול דמותו הנמעכת בהדרגה ומתגמדת של המורה במדינת ישראל, שהפך לבייבי סיטר הקולקטיבי." אלה דבריה של חברה שלי, אורנה מרקוס. גם היא חושבת כמוני.
על-פי הצעתה של השרה תמיר, יקבלו חלק מחברי ארגון המורים תוספות ייחודיות (כמו פרויקטים בשנת ה-60 למדינה, תגבור לימודי לבחינות הבגרות, הכשרה לגיוס לצה"ל ועוד), ואילו כלל חברי הארגון ייהנו מתוספת מיידית של 11% לשכרם, המורכבת מהתוספת שניתנה להסתדרות הכללית וכן מפיצויי שחיקה בשכר המורים, עליהם כבר הוסכם. במקביל, מציעה שרת החינוך להתחיל במו"מ על גיבוש רפורמה כוללת בחינוך העל-יסודי.שרת החינוך נוקטת בשיטה של "הפרד ומשול",לדברי ארז, "אנחנו לא מוכנים לקבל שרק יחידי סגולה יקבלו את תוספת השכר, מה גם שהיא מוגבלת לשנה אחת בלבד.
המטרה שלנו היא שכל המורים יקבלו את התוספת, אחרת נגרום לפיצול בחדר המורים. זו הצעה גרועה יותר מאשר אי מתן תוספת כלשהי". עוד אמר ארז, כי עלות תוספת שכר של 15% - כפי שדורש ארגון המורים - נאמדת בכ-900 מיליון שקלים, בעוד שההצעה של משרד החינוך מסתכמת בכ-200-250 מיליון שקלים. לעומת זאת, אומרים במשרד החינוך כי התוספות שמבקש ארז נאמדות בכמילארד שקלים, ואילו במשרד האוצר נוקבים בסכומים גבוהים עוד יותר. ואני שואלת למה לסלף עובדות ונתונים נציגי הממשלה? למה לא לדבר בשפה אחת ובגובה העיניים?
וכאן אני רוצה לגעת בעוד משהו שמפריע לי, השפה. בעיתונים שפה אחת מדברת אל עיני הקוראים: שפת האלימות. בני-נוער אחרי יום לימודים מוצאים את בית-הספר שלהם מקום המקרין יציבות וביטחון ולכן מרוב שיעמום ממציאים לעצמם משחקים מסוכנים: כמו שאיפת גז מזגנים מגגו של בית-הספר, העדות המצמררת הזו של אחד הילדים שלא שאף את הגז: "החברים שלי הריחו את הגז וכל הגוף שלהם רעד. הם לא הבינו מה קורה, אי אפשר היה לעצור את הרעידות האלה. אחד מהם התחיל לקפוץ על הגג, מקפיצה לקפיצה הרעד פסק אך לא היתה שליטה על הגוף והם קפצו מגובה של 8 מטרים".
זו הזעקה לעזרה של מי שלא שאף את הגז הרעיל. ולמה ילדים ובני-נוער מחפשים להם תשומת לב חדשה הצטרפות לקבוצות נאו-נאציות? פגיעה בילדים חלשים, גניבת תיקים מישישות בתחנות אוטובוס, ניפוץ מראות מכוניות של מורים בבית-הספר. זה קורה בגלל שעות חברה, שעות מערכת שקוצצו במקצועות שונים והפכו את הכיתה לסיר לחץ שלא יכול להכיל 44 תלמידים בשיעור והוא מבעבע בזעקות צורמות. אי-אפשר לקצץ שעות במערכת הלימודים ולהשאיר את הילדים ללא מענה. אחר כך מתפלאים שיש נשירה של תלמידים מבית-הספר. בשיעור של 45 דקות מורה יכול להקדיש דקה לתלמיד. לא יותר מזה, זה האבסורד הגדול.
אדם שלא מאמין במורשת הערכית של עמו הציע לבטל את שיעורי התנ"ך והספרות העברית. אנחנו עם התנ"ך, עם הספר. מי הם אלה שיושבים במערכת החינוך על הכסא המרופד שלהם ולא נותנים את הדעת לערכי המורשת שלנו? איך אפשר בהינף יד להוציא את שיעורי התנ"ך והספרות שהם מחוברים אל הערכים השורשיים והתרבותיים של האומה הזו, שבזכות השפה, האמונה והייחוד שלה נשארה איתנה מכל רדיפות הדת ההיסטוריות? איזה כישורים יש לכם לבטל את השפה העברית המקורית שהשתרשה לא רק בבתי-תלמוד תורה אלא גם בבתי-ספר ממלכתיים?
מי שמבטל את השפה לא ראוי להיקרא איש חינוך. פתאום מצמצמים שעות בשיעורי תנ"ך וספרות ומשאירים את התלמידים עם תהום פעורה. הילדים שלנו בבית-הספר היסודי, בחטיבת-הביניים ובבית-הספר התיכון, גבירתי שרת החינוך, אינם יודעים להוציא משפט ציר (משפט מפתח) מתוך טקסט נתון. אינם יודעים לכתוב תמצית של חמישה משפטים. אינם קוראים ספרים. השפה שלהם נמוכה ודלה. האם העניין החמור הזה לא מדליק לך נורה אדומה? אני לא ישנה בלילה, רק מהמחשבה שאנחנו העושים מלאכתנו בשטח, מזדעזעים כל פעם מחדש מהפערים הגדולים של השפה. חינוך לערכים בעיני, הוא חינוך לשפה, חינוך לאמונה, לכיבוד ערכים. אם אלה לא עומדים לנגד עיניך, אז מה כן?
הילדים ובני-הנוער סיגלו לעצמם שפה חדשה. הם צמודים למחשב, במקום לספר קריאה. ביום ובלילה אני שומעת את הביטוי: "אין לי חיים, למה הרגת אותי" וכו'. השפה הנוראית הזו היא מקור המריבות בין הורים לילדים. 'ילדי המסכים' קוראים להם. ואני יודעת שהסמכות ההורית עומדת במבחן הגדול שלה בהצבת גבולות.
אלימות מילולית ואלימות פיזית ניבטות אלינו דרך אמצעי- התקשורת. בני הנוער "מחקים" משפטים לא מוצלחים וירודים בשפה עברית עילגת של חברי כנסת ושרים האמורים לשמש מופת ודוגמא. אם אין שפה. אין גם חינוך! החינוך לערכים בא קודם מהבית המייצג - הכנסת שלנו למשל, ההיכרות שלי עם האנשים היושבים בה, היא דרך הצג של הטלוויזיה והמלל שאני שומעת דרך הרדיו. עוד לא ראיתי אנשים תאבי כסא כמו הנבחרים שלנו.
אוי לאומה שאלה בניה, אוי לחינוך שאלו הם מדריכיו - מובילי האומה!!! אוי לאטימות הגדולה, אוי לרמיסת כבודו של המורה ולניצולו המחפיר!!! אם הכאב על מותם של בני-נוער במועדוני בילוי לא נפסק וכמוהו הקטל בדרכים שצובע את החיים שלנו בצבעים של קדרות מייסרת. לא המורה אשם, כי במקום לפתור את הדילמה פני החינוך לאן? יטאטאו אותה מתחת לשטיח, כי ככה היה נהוג עד עכשיו.
