מאיר דיזנגוף היה דמות ייחודית בנוף הארצישראלי. מתברר שהפולקלור המקומי כבר ייצר אגדות על דיזנגוף. למשל מספרים שבשנות השלושים היה בכיכר מוגרבי בתל אביב שעון גדול ללא כיסוי זכוכית. באחד הימים ציווה ראש העיר מאיר דיזנגוף להסירו מעל כנו. יועציו ביקשו לדעת את הסיבה.
"אתם מבינים", אמר דיזנגוף, "כל מי שעובר מכוון את השעה לפי השעון שלו". והפולקלור מספר שלימים הגביה דיזנגוף את השעון וסגר אותו בזכוכית, שהשעה תהיה אחת לכולם. הסיפור הזה יש בו משהו מטאפורי על דמותו של האיש.
דיזנגוף מאז היותו לאיש ציבור ניסה להשפיע על הזמן הציוני ולהטביע בו את חותמו. הוא ראה את הזהות העברית החדשה בארץ ישראל כזהות של היהודי החדש, שיש לו זמן חדש. דיזנגוף היה מנציגיה של ההנהגה הציונית שראתה בזהות הישראלית הנרקמת כאן זהות חדשה הנבנית על ארץ ושפה. לא פלא שכל הגופים שקמים אז בתל אביב נקראים בתואר עבריים. כך אגודת הסופרים העברים וכך הסתדרות העובדים העברים וכך הלאה. עם זאת, מי שקורא את נאומיו, את מאמריו ואת זכרונותיו של דיזנגוף יודע את אהבתו למורשת ישראל סבא. הוא אהב את המורשת היהודית שעליה גדל, אך ניסה בדרכו שלו לעצב נוסח חדש עברי ישראלי לחגים היהודיים, לזמן היהודי. גם כאן בדרכו שלו הוא עיצב את השעון הגדול בכיכר העיר.
כשאנו קוראים זכרונותיו על ילדותו, אנו קוראים על טקס הבר מצווה שלו: "כששה חדשים לפני יום ה"בר-מצוה" שלי, הוחלו כבר ההכנות. אבא וה"רבי" נסעו אל הרב להתיעץ עמו כיצד לערוך את החגיגה. על-פי הצלחתי בלמודים, החליטו כנראה שלושתם כי עתיד אני להיות מורה-הוראה בישראל, ואשר על כן יש ליחס לחגיגה זו חשיבות יתרה ולהתחיל כבר מעכשיו להכין אותי לתפקידי בעתיד.
קודם עלותי לתורה, פנה אליי הרב ואמר: דע לך, בני, שזוהי הפעם הראשונה אשר הורשה לך לגשת ולעלות לתורה הקדושה. מהיום והלאה אסור לך להתפלל או לברך איזו ברכה שהיא בלי דעת פרוש המלות. הנה אתה הולך לברך "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו"; המבין אתה את פרוש המלים האלה? - כן, רב - עניתי בתוקף: אלהים נתן לנו את התורה על-ידי משה רבנו על הר סיני, וזוהי התורה האמתית, ואין לנו תורה אחרת זולתה. ועל-ידי התורה הזאת נטע אלהים בתוכנו חיי עולם, וכל זמן שנשמור את התורה לא נחדל מהים עם... הרב נשק לי והוסיף: עלה בני לתורה, עלה והצלח. מי יתן וירבו כמותך בישראל!"
בבית יש ויכוח מה צריך להיות הילד מאיר. והסבא מגיב בבדיחות: "כאן התערב סבא, שהיה פקח ומפולפל ואוהב חדודין, ואמר תוך כדי ישיבה בכורסה, כשהוא מעוטף כולו בתמרות עשן-מקטרתו: "מה לכם כי תתוכחו על ילד בן שלש-עשרה? יהא רב או יהא דוקטור - ובלבד שלא יהא טפש" - -
החגיגה הזאת השאירה בזכרוני רושם כביר ועמוק, אשר לא ימחה לעולם. סבורני, שכל אלה אשר חונכו בסביבה כזאת, קשורים ליהדות המסורתית והמתחדשת קשר אמיץ לא-יינתק, ואם גם לא תמיד הם חרדים לדבר אלהים, הר הם חרדים כל ימיהם לכל דבר שנתקדש באומה".
הוא מספר על תיקון חצות שהוא עושה עם הרבי שלו רבי רפאל מברשד: בשעת תיקון חצות רואה הילד מאיר דיזנגוף את הרב שלו בוכה "רחל מבכה על בניה", והוא מגיב מיד בבכי: "גם אני לא יכולתי להבליג על התרגשות עצביי, פרצתי בבכי כילד המחפש את אמו, ואצעק בקול פחדים: רחל אמנו!
רבי רפאל נבהל מאד, ניגש אלי וישב אצל מטתי וינסה להרגיעני. אך לשוא. זעה קרה כיסתה את מצחי, רועד הייתי כולי וראשי כאב עלי עד להתעלפות.
- - - כשאני מעלה על זכרוני את האישיות המצוינת הזאת, הריני מרכין את ראשי לפני מורי ורבי - זה ששימש לי סמל של אדם, הנושא בלבו רעיון לאומי ומקדיש את כל חייו להגשמתו".
רק אדם כמאיר דיזנגוף, שיש לו מטען כזה יכול להרשות לעצמו ליצור ולבנות על המסד של המורשת היהודית. הוא בא אל החגים היהודיים מתוך עמדה נחושה לקרב לבבות. לא "כזה ראה וקדש", אלא "כזה ראה וחדש". כך היה יחסו של מאיר דיזנגוף לחידוש מנהגי פורים, חידוש חגיגות הנטיעות של ט"ו בשבט וכן טקס הביכורים בחג השבועות וכן הלאה. בספרה החדש של ד"ר נילי אריה ספיר יש פירוט פעילותו בעיצוב כל החגים בתל אביב, בשיתוף מזכירתו היקרה גילה אוריאל, שתיעדה בספריה את פעילותו (ספרה של נילי אריה ספיר: "עיצובם של תרבות וחינוך עירוניים, סיפורי טקסים וחגיגות בת"א בשנותיה הראשונות" בסידרה דור לדור, 2006).
מאיר דיזנגוף היה אהוב על התושבים וקרוב אליהם תרתי משמע, גם קירבה רוחנית וגם קירבה פיזית. הוא פשוט התחכך בהם כדי להכיר שיגם ושיחם.
מדי יום היה עובר ברחובות העיר כשהוא רכוב על סוסו, לבדוק שהכל מתנהל כשורה. הוא גם הקפיד לעודד שמחת חיים בעיר, ונהג לרכב על סוסו בראש העדלאידע בכל חג פורים. דיזנגוף הצליח לשכנע אישי רוח דוגמת המשורר חיים נחמן ביאליק, והוגה הדעות אחד העם להתישב בעיר, וכך חיזק את דימויה של תל אביב כמרכז התרבות העברית החדשה.
אהדתו לאגודת הסופרים העברים הייתה שם דבר, וקירבתו לביאליק מייסד אגודת הסופרים העברים הייתה ידועה לכולם, כי איש ספר היה. גם בצוואתו הוא ציווה שיושב-ראש אגודת הסופרים העברים יהיה חבר מיידית בהנהלת בית התנ"ך, בביתו שלו, בית מאיר דיזנגוף. רק לאחר בחירתי ליו"ר אגודת הסופרים העברים נודע לי על סעיף זה בצוואתו וצורפתי להנהלת בית התנ"ך בניהולו של דניאל אופיר.
קירבתו לתרבות ולאמנות נתנו תחושה לציבור כולו שהעיר היא מרכז רוחני, מרכז תרבותי ולא רק עם יומרות להיות מרכז עסקים, עיר ללא הפסקה. כך במות אשתו התמסר להפיץ את האמנות העברית.
לאחר מותה של אשתו האהובה צינה בשנת 1934 הוא תרם את ביתו (שדרות רוטשילד 16) לרווחת הציבור כדי שישמש כמוזיאון לאמנות, ואף השפיע על אמנים רבים לתרום את עבודותיהם לטובת המוזיאון. הוא רכש בעצמו כ-240 יצירות בחוץ לארץ עבור המוזיאון והמשיך להתגורר עד מותו בקומה העליונה של הבית.
דיזנגוף שימש בתפקיד נשיא כבוד באגודות רבות בתל אביב. החשובה שבהם היא אגודת "יריד המזרח", שאותה ייסד בשנת 1932. בתחילה הוקם היריד בדרום העיר, ולאחר הצלחה זו הקימו מבנים קבועים שישמשו את היריד בצפון העיר. בשנת 1934 הוחלט על יריד בינלאומי גדול, ושנית כעבור שנתיים.
לא נשכח גם את אהבתו לקולנוע העברי. דיזנגוף נשא בתוכו חזון להקים בעירו גם בית קולנוע, סינמטוגרף. על-פי המחקר של עופר רגב, דיזנגוף השתמש בספר "אלטנוילנד" של בנימין זאב הרצל כחזון, כתוכנית שעליו לבצע אותה. הרצל כותב בספרו שהעיר המשמשת לו מודל לחיקוי היא אלכסנדריה, ושם יש קינמטוגרף (בית קולנוע). דיזנגוף ביקר באלכסנדריה ולאחר שובו, גייס למשימה את היזמים משה אברבנאל ומרדכי וייסר. נבחר מקום בגבול שכונת "נוה צדק", ואת שם הקולנוע "עדן" קבע הסופר ש' בן ציון (שמחה אלתר בן ציון גוטמן), אביו של הצייר נחום גוטמן. עדיין לא היה זה ממש קולנוע, כי לא היה אז קול. היה זה ראינוע, והוא נפתח במוצאי שבת, 22 באוגוסט 1914. הסרט שהוקרן היה "ימי פומפיאה האחרונים". אחר כך הוחל בהקרנת סרטיו של נתן אקסלרוד על ימי ישראל הראשונים. מן החורבן של רומי עברו לתאר את התקומה העברית בארץ ישראל.
ואל נשכח גם שבביתו של דיזנגוף קמה המדינה. מכל הבתים במדינתו דווקא בביתו של מאיר דיזנגוף הוקם המסד למדינת ישראל המתחדשת. אכן ראוי האיש וראויים מעשיו לכך.
על-פי סיפור ילדים שכתב עמוס בר, רבו ביניהם הבתים הגדולים בתל אביב, וכל בית רצה שבו תינתן ההכרזה. כך קמה גמנסיה הרצליה ודיברה בזכות עצמה. וכך קם בניין העיריה בבית ביאליק וסיפר ברוב חשיבות על מעמדו הרם. וגם נמל תל אביב לא נפקד מקומו, וגם הוא תבע את הבכורה. ועל-פי האגדה, רק ביתו של דיזנגוף שתק בצניעותו.
וכך הוא כותב: "ורק בית דיזנגוף, שהיה אז המוזיאון לאמנות, ניצב בצד ושתק. הוא הסתפק במה שיש בו ולחש: "די לי ביצירות האמנות שמוצגות בי. אני מוותר לאחרים". יצאה בת קול והכריזה: "בזה הבית תתקיים הכרזת המדינה, משום יופיו וענוותו"
(על-פי סיפורו של עמוס בר, מתוך ספרו "ארץ אגדה").
יפה היה האיש דיזנגוף, אציל וענו. אוהב אדם היה, ואוהב גדול של התרבות העברית בארצנו, כך נזכור אותו תמיד. וראוי הוא שנזכור אותו כאחד מהאבות המייסדים של העיר תל אביב וממעצבי החיים התרבותיים בה.
