חינוך ואידיאולוגיה כלכלית
האם אתה מרוצה מהחינוך שמקבל ילדך בבית הספר? אנו המורים חושבים שכיתות המאוכלסות בארבעים תלמידים אינן מאפשרות להעניק לילדך יחס אישי כפי שהיינו רוצים.
בתי הספר התיכוניים בישראל גדולים מאוד על-מנת שיהיו כלכליים. הרעיון הוא לתת חינוך זול להמונים, ואין זול יותר ממורה עם לוח וגיר לפני ארבעים תלמידים. זו הסיבה שחנקו את החינוך המקצועי והטכנולוגי (שמחמת שיקולי בטיחות חייב להיעשות בקבוצות עבודה קטנות ועם מכשירים יקרים - מצרך יקר מדי בשביל ילדי ישראל), וזו הסיבה שחונקים בלי בושה כל אופציה של התאמת תוכניות לימודים לצרכים שונים של צבורים ייחודיים.
המטרה היא אחידות, והאידיאולוגיה היא עלות נמוכה במסווה של "שוויון הזדמנויות".
התוצאה: הרבה תלמידים בכיתה התובעים מהמורה להקדיש יותר זמן לשליטה בקהל הגדול, זאת על חשבון תוכן השיעור והתייחסות לפרטים, ותוך ויתור מוחלט על זמן-מורה-תלמיד במהלך השיעור.
מדד הרייטינג ומדד המורה
קהל התלמידים בכיתה הוא הטרוגני. חלק גדול מהם אינו מקבל את מה שמגיע לו כאזרח במדינת ישראל. התיכון העיוני הוא "מיטת סדום": מקצר ארוכים ומותח קצרים. מזה שנים איננו יכולים להתייחס ברצינות להוראה פרטנית, לקידום אישי של תלמיד ולהקניית ערכים. וכך תלמיד עם לקויות אינו יכול להתפתח, ומנגד, לתלמיד מצטיין אין אפשרות לפרוץ קדימה.
בית הספר העיוני מקבל תלמידים מכל הרמות, אך מקבל תקציבים מועטים מאד להתמודד עם ההטרוגניות. יתירה מזאת, בשנים האחרונות חל צמצום מתמשך נוסף במשאבי החינוך וקוצצו שעות הוראה . הילדים שלכם לומדים היום שמונה וחצי שעות שבועיות פחות מאשר לפני שלוש שנים (תוצאת הפחתה של יום לימודים ארוך).
התלמידים בוחרים במגמות שאפשר לקבל בהן ציונים טובים בלי להשקיע מאמצים, ובית הספר ויתר מזמן על ייעודו האמיתי להיות מוסד חינוכי להשכלה. הוא שמח להעניק לתלמידים מסלולים פופוליסטים ולשמור על שקט תעשייתי. התוצאה היא בית ספר דל שאינו מחנך, אלא עושה פשרות.
במצב זה בחינות הבגרות הן הסרגל היחיד וכווווווווולם מתיישרים לפיו. גם המורים. שהרי המדד העיקרי לכישוריו של מורה הוא ב"הנפקת" תלמידים שעברו את הבגרות. ואפילו לא חשוב באילו ציונים. הרייטינג הפופוליסטי הפך חזות הכול.
ומה עושה המערכת כדי לפתור את הסתירה הזאת ובכל זאת להראות תפוקות? מורידה את רמת הבחינות, מקלה בדרישות הבדיקה, ומוסיפה תוכניות כמו "ברק", "הזדמנות שנייה" ו"הזדמנות שלישית" (כולם שמות כיסוי למבחני בגרות "נמוכים ייחודית" מהנורמה). וכך קרה שעם- הספר ויתר על הספר ושמר רק על הכריכה.
האם הרפורמה החדשה תיטיב עם ילדיך?
ברפורמה החדשה לא מוזכרת כלל הקטנת כיתות. למה? כי זה עולה כסף והרבה. הקטנת הכיתות משמעה הגדלת מספר המורים ובניית אלפי כיתות לימוד נוספות.
הפיתרון של משרד החינוך: שעות פרטניות. אבל איפה? הורה יקר, היית בוודאי ביום הורים, וגם אתה הרי היית תלמיד. בית הספר של היום לא השתנה: הוא בנוי חללים גדולים המתאימים רק להוראה פרונטאלית ולכיתות ענקיות. כל זה מציב את מורי התיכון במלכוד בלתי אפשרי.
ב"אוצר הבדיחה היהודית" מספר דרויאנוב על עגלון יהודי המנסה לחסוך ולהרגיל את סוסו לאכול פחות. הסוס מחזיק מעמד בגבורה. רואה העגלון כי טוב ומפסיק לתת לו אוכל, וראה זה פלא - הסוס מת.
בית הספר התיכון במתכונתו הנוכחית הוא סוס מת. הרפורמה החדשה אינה מציעה "אופק חדש", אלא הנשמה מלאכותית לסוס מת. היא לא מציעה הקטנה דרמטית של הכיתות, ואין בה פתרונות אמיתיים למדינת עליה שבה אוכלוסיה הטרוגנית בעלת צרכים ייחודיים, כגון התאמת מסלולי לימוד שונים וגמישים, ואפשרות ניידות ממסלול למסלול.
התוצאה: תעודת הבגרות האחידה שהיא "סרגל עקום", ושערכה הולך ויורד גם בעיני האוניברסיטאות.
בדרך להפרטה
בית הספר העיוני כ"כלבויניק" הוא פיתרון זול. דרך מילוט של האוצר ומשרד החינוך מן המהפכה הנדרשת במערכת החינוך. הרפש המוטח במורים והנמכתם בתקשורת, מתיישבים היטב עם הכוונה הצינית להתנער ממערכת החינוך ולסתום את פיהם של המורים בהעלאת שכר כביכול.
הצעת האוצר - להוסיף למורים שעות עבודה, להעלות את משכורתם הכוללת, אבל להפחית את התשלום לשעה - מעידה כי כל הרפורמה היא "תקציב עם קריצה", ולמעשה, מה שצפוי הוא הפרטת החינוך. החינוך הציבורי ימשיך לשמש את אוכלוסיות חלשות, והאוכלוסיות החזקות תפנינה לבתי ספר פרטיים ואיכותיים. זאת המגמה האמיתית. טלו קורה מבין עיניכם.
