נוכח העובדה שהסכינאות והאלימות והזלזול המוחלט בזולת - ואפילו בחיי הזולת - הפכו ללחם חוקנו, אני שואל בזעם את כל אותם גאונים יודעי כל אשר הצליחו לשכנע את כולנו כי לילד באשר הוא מגיעות תמיד ובכל מצב אך ורק זכויות ואך ורק הגנות: כאשר ילד לומד כי לא משנה כלל מה יעשה לעולם אשר סביבו, ולא משנה כלל מה יעשה לזולתו - לו עצמו לא יקרה לעולם שום דבר מכאיב - מה בדיוק יגרום לאותו הילד לקום יום אחד ו"להחליף דיסקט"? מה בדיוק ימנע ממנו להפוך מילד שהכל מותר לו ואין עליו שום מורא לנער שהכל מותר לו ואין עליו שום מורא - ולבוגר שהכל מותר לו ואין עליו שום מורא?
"אני ואפסי עוד!" - זוהי היום החשיבה של הנוער שלנו. "איש בעולם איננו חשוב חוץ ממני!" - "הכל מותר לי ולאיש אין שום זכות לגמול לי רעה תחת רעה!" - ומובן שזו תהיה השקפת עולמם, שהרי זה בדיוק נמרץ מה שהטמענו בהם אנחנו, הוריהם, כאשר באיזה חוסר מוחלט של חשיבה עצמית צייתנו בעיוורון מוחלט ל"אמיתות" אשר הוכתבו לנו על-ידי "גורואים של נאורות וקידמה", חמושים באלף "מגילות זכויות" ובלי אף חובה אחת, שהצליחו אולי להפוך את חיי עצמם ליפים ונעימים, אך את חיינו שלנו - וגם את חיי ילדינו - הם הפכו, פשוטו כמשמעו, לגיהינום.
"אני ואפסי עוד!" -
"איש בעולם איננו חשוב חוץ ממני!" -
"הכל מותר לי ולאיש אין שום זכות לגמול לי רעה תחת רעה!"
הגיע הזמן להתעשת, להתפכח, ולחזור ולהניח אך ורק לשכל הישר להיות המדריך שלנו בבואנו לחנך את ילדינו. ואת כל ה"גורואים" האופנתיים של "נאורות וקידמה", לפחות לסלק בבעיטה עזה ונחרצת הרחק-הרחק-הרחק מתוך חיינו, ולנסות ולשכוח שפעם היינו מספיק כסילים להאזין ואף לציית להם.