כמו כל עם ישראל, גם אני לא אשכח לעולם את הרגע שבו נודע לי על רצח רבין, את המחשבות שעברו בראשי באותו הרגע ואת הזעזוע העמוק שחשתי מיד אחרי כן. אך מאז, ככל שהשנים חולפות, אני חש יותר ויותר סלידה מהאירועים שנועדו לשמר את זכרו.
וכך, כמדי שנה לקראת ה 4 לנובמבר, חוזר על עצמו פסטיבל השנאה של השמאל הישראלי. כוכבי השמאל, מי בתקשורת ומי בשלטון ומי באקדמיה או במערכות החינוך, מתחרים ביניהם על חריפות ביטויי וההשמצה. כולם מגנים את הרוצח אך לא שוכחים להזכיר מיד את "שולחיו". ואת "הרבנים", ואת "אנשי הימין" בקיצור, את כל מתנגדיהם הפוליטיים.
המוטו המרכזי שמאגד את כולם ומועלה על נס הנו "מורשת רבין", הנקשרת מיד למילים "שלום" ו"דמוקרטיה" וזאת, ללא צורך לנמק או להצדיק מה מסתתר מאחרי מושגים אלו או לחילופין, איך זה מתיישב עם הקמפיין האגרסיבי והאנטי דמוקרטי של ההסתה הנמשכת.
והנה, השנה עלתה בלבי התובנה המזעזעת, שזו כנראה מורשתו של רבין. כלומר, השנאה לימין, ההתעלמות מרצון העם ובעיקר, דריסת הדמוקרטיה לצורך השגת יעדים פוליטיים זו כנראה מורשתו של רבין וזו בדיוק דרכם של ממשיכי דרכו.
אני חייב לציין מיד שבמחשבה שנייה הוקל לי כלומר, לאחר שלמדתי על חוסר הרלוונטיות של הקמפיין לאותם הערכים שבשמם הוא מדבר, ולאחר שהבנתי יותר טוב את "מורשתו", נוח לי להתעלם מכל אלו. ועל כך כאמור, תודה לממשיכי דרכו.
מאסרו של יגאל אמיר
יגאל אמיר רצח אדם בדם קר, את ראש ממשלת ישראל, ועל זה בלבד מגיע לו לשבת בכלא עד סוף חייו. אך בין זה לבין הדרך שבה מתעללים בו שרות בתי הסוהר ונציגי שלטון החוק ישנו פער לא מוסבר. תמונות מהשבוע האחרון של יגאל אמיר היושב בין שני סוהרים גברתניים בבית המשפט, חשפו לעיני הציבור דמות של אדם ירוד ביותר, אם לא לומר חולה. קשה היה מאוד להתרשם שאסיר זה מהווה איזשהו איום על בטחון המדינה, כפי שהפרקליטות מנסה להציג. לא צריך להיות רופא או פסיכולוג כדי להבין שהמאסר הארוך בבידוד מלא נותן בו את אותותיו וקל היה לראות שחיוכי היהירות שהפגין בזמן מאסרו כבר מזמן נמחקו מפניו.
עובדות אלו מעלות מספר תהיות: מדוע הוא מוחזק בבידוד? האם יש פה נקמה? האם הכוונה להוציאו מדעתו? האם יש כוונה להביא למותו?
נדמה לי שלצורך קבלת תשובה אפשר להקיש ממקרהו של יונתן פולארד, שגם הוא מרצה עונש מאסר ארוך ביותר בתנאי בידוד קשים וללא הצדקה ממשית. על פניו, נראה שיגאל אמיר אינו מוחזק בתנאים אלו על מה שהוא עשה או על מה שהוא יכול עדיין לעשות, אלא על מה שהוא יודע.
כמו במקרהו של יונתן פולארד, היכולת של יגאל לחשוף אינפורמציה לא רצויה שעדיין לא נחשפה לציבור על מפעיליו, על קשריו עם השב"כ, על מעורבותו של אבישי רביב ועוד יכולים ליצור רעידת אדמה פוליטית שאין איש שמעוניין בה. איום זה לבדו מספיק כדי שיגאל אמיר יבלה את חייו בבידוד עד יום מותו.