מי מתעלם ממי?

בידיעה שפורסמה בכותרת הראשית של כל אתרי האינטרנט נאמר כי הסופר דוד גרוסמן שקיבל את פרס "א.מ.ת" נמנע מללחוץ את ידיו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט. מיד התחילו "לרוץ" מאות טוקבקים ברשת. מאמרי מערכת יביעו בוודאי דעה, כן היה צריך לא היה צריך, האם יש לשפוט או אין לשפוט אדם בצערו, ואני ממש לא מתכוונת להיכנס לשאלה הזו. גרוסמן, ששכל את בנו אורי במלחמת לבנון השנייה הסביר בעצמו את הסיבה למעשיו. כבר לפני שנה, בעצרת לזכר יצחק רבין אמר כי "בימים האלה אין מלך בישראל, ההנהגה שלנו חלולה". ובדברים שהופנו לאולמרט אמר: "ודאי שאני שרוי בצער, אבל יותר משאני כועס, כואב לי. כואבת לי הארץ הזאת ומה שאתה וחבריך מעוללים לה". ובכל זאת, אני רוצה לפנות אל ראש הממשלה ולדבר קצת על רגש: אדוני ראש הממשלה, אני רוצה לשאול אותך כיצד הרגשת באותו רגע קט שבו מתעלמים ממך. אני גם רוצה לספר לך על התחושות שלנו, המורים, לאחר תקופה ארוכה שבה אנחנו מנסים לעורר את תשומת לבך, ואתה מתעלם מאתנו. מה לא עשינו כדי שתשים אלינו לב, שתדבר איתנו. במשך למעלה משנה אנו מנסים הכול: בתחילה היו שביתות אזהרה, התחלנו את הלימודים ב-10, לא שמת לב, עברנו לימי שביתה בודדים, ולא שמת לב, לא יצאנו עם התלמידים לטיולים, לפעילויות חברתיות, לא קיימנו מבחנים, אפילו לא חילקנו תעודות, ולא שמת לב, פתחנו בשביתה כללית, "גדולה" קראנו לה, ולא שמת לב, יצאנו להפגנה במוזיאון תל אביב הבאנו את יוסי שריד, ברוורמן, ראשי סטודנטים, הורים, תלמידים, חברי תנועות נוער ולא שמת לב, כתבנו מכתבים, שלחנו עצומות, התחלנו אפילו לכתוב בלוגים, ולא שמת לב, יצאנו להפגנות, תהלוכות, לצמתים, ולא שמת לב. ניסינו להיות מאוד יצירתיים: יצאנו לצעדות ב"שביל ישראל", יצאנו לחוף הים בסיסמא "אל תטביעו את החינוך", יצאנו לבית הקברות בסיסמא "אל תקברו אל החינוך", הדלקנו לפידים כדי "לגרש את החושך", עלינו ברגל מערד לירושלים, ולא שמת לב, היו בינינו ששבתו רעב ולא שמת לב, איימנו שנתפטר ולא שמת לב, קנינו כרטיסים (יקרים!!!!) לכנס המנהלים, צעקנו, הפרענו לך בנאומך, נאלצת לקטוע את דבריך, היינו בטוחים שתשים לב. ולא שמת לב. כמעט עמדו להחזיר אותנו לעבודה באזיקים, תחת צווי מניעה, אפילו עמדנו בחוץ וצעקנו "אולמרט, תתעורר, החינוך שווה יותר"... ולא שמת לב!... אדוני ראש הממשלה, אני מניחה שיש בך קצת רגש ובוודאי חשת באיזו שהיא אי נוחות כשלא לחצו את ידך, אז תאר לעצמך מה אנו חשים כאשר תקופה כל כך ארוכה, רגעים כל כך רבים אנחנו מנסים להיות להטוטנים בקרקס ואתה לא שם לב, ואיזו השפלה זו שלמרות תחנונינו, למרות השביתה של 27 ימים, אתה ממשיך ומתעלם מאיתנו?! או אולי אין לך רגש, אולי בכלל לא איכפת לך מהחינוך, אולי בכלל אתה שמח בליבך שנפלה בידך ההזדמנות לרמוס את החינוך הציבורי ולהיפטר ממנו...?