זה עתה חזרתי ממפגש עם יבגני יבטושנקו, והדבר שהפעים אותי יותר מכל בשירו "באבי יאר" היה עומק ההזדהות שהוא חש כלפי הסבל של העם היהודי. לאו דווקא כעם, אלא סבלו של כל אחד ואחד מבני העם. הוא מזדהה עם סבלו של דרייפוס, רואה את עצמו כנער קט בביאליסטוק השטופה בדם, כאנה פראנק. הוא כל זקן אשר נורה למוות, כל ילד קט ירוי.
זוהי גדולת הפואמה, ולכן היא זכתה בפרסום רב כל כך. ליבגני יבטושנקו ולאנשים שהעזו לפרסם אותו בעיתונם היה אומץ לב אנושי וחמלה חובקת כל, הם ראו את ניצוץ הבורא שבכל אדם. השיר פורסם לראשונה במוסקבה בשנת 1961, והתרגום שבידי הופיע ב"מחרוזת מן השירה הרוסית הצעירה", הוצאת "ספרית פועלים/שירה כבר בשנת 1962:
באבי יאר
מאת יבגני יבטושנקו. תרגום מרוסית: אריה אהרוני
בבאבי יאר לא נישאים כל גלעדים.
בכתב פ.נ. גלמי נבט מדרון תהומות.
היום אני ירא.
אני אחוז פחדים.
שנותי היום כשנות
עם ישראל עצמו.
דומה עלי -
אני הוא איש עברי.
הנה על פני מצרים אשוטט.
הנה אני מוקע על צלב, דמי שותת
ועד היום אשא עקבי המסמרים.
דומה עלי כי דריפוס-
הוא אני.
סחי קרתני הוא מלשיני ודיני
מבעד לסורג
דיני נרדף להיות
חשוף לבוז
לרוק ולשקרים
ומטרוניתות בשמלות תחרים,
צווחות ומצביעות עלי במטריות.
דומה עלי -
אני הוא נער קט
בביאליסטוק אשר בדם טובלה.
נגידי המסבאה שטופי חנגה.
צחנת בצל וי"ש מהם עולה
אני נבעט, כבדות מגף דורסת.
לשווא אפיל תחינה.
"הכה בז'יד, הצל את רוסיה!"
בהורתי פורע מתעלל.
הו, עם רוסי שלי!
אדע בכל מאוד -
אחות עמים אומרת מהותך,
אך אלה שידיהם מזוהמות,
הרבו במלא גרון לשאת לשוא שמך.
ארצי שלי, ידעתי כי טובה את.
הו, מה כלימה
כי בלי כל רעדה,
עדת האנטישמים המזועת
בשם "ברית עם רוסיה" נתקשטה.
דומה עלי -
כי אנה פראנק אני.
כבת זמורה
לעת אביב שקופה, חורת.
לבי אוהב.
אין צורך במלים.
אך זאת,
כי זה בזו נביטה חרש.
מה מעטה הזכות לחוש כאן ולראות!
ירקות עלים ותכול שמים -
אסורים.
אבל אפשר הרבה מאוד, במסתרים,
לחבוק איש את רעהו ענוגות.
באים לכאן?
אל פחד-
שעטה היא
של האביב -
זה הוא בא בחפזו.
קרב נא אלי,
תן חיש את השפתיים
שוברים הדלת?
לא הקרח זע.
בבאבי יאר עשבי הבר יהמו
עצים-
כדיינים קודרי מבט.
הכל זועק אלמות
אני מסיר הכובע
וחש כיצד שיבה זורקה בי אט.
ואנוכי עצמי-
אלמות המשוועת
על רבבות רבוא שנקברו
אני פה כל זקן אשר נורה למוות,
אני הוא פה כל ילד קט ירוי.
זאת לא אשכח
ולא אמחה מקרב!
ה"אינטרנציונל" לו באונו ירעם
בעת שיטמן לעדי עד בקבר
אחרון האנטישמים בעולם.
דמי שלי לא יהודי הנהו,
אולם כל אנטישמי בזממו
כשנוא את היהודים אותי אויב, שונא הוא
ומשום כך -
אני רוסי ראוי לשמו!
המחשבה שחלפה במוחי במשך כל המפגש, ואינה מניחה לי גם עכשיו, היא האם גם אנו, היהודים, לאחר כל הרדיפות האיומות שסבלנו, יכולים לחוש בסבלו של בן עם אחר? האם אין אנו שקועים כל כך בעצמנו, בסבלנו, ובתחושת הקורבן שלנו, עד שאין אנו רואים איך אנו רומסים את כבודם של אנשים אחרים?
מובן שיבואו אנשים ויאמרו, איך את יכולה להשוות בכלל את היחס של הנאצים אלינו ליחס שלנו כלפי הערבים. וזה נכון. וחס וחלילה אם זה היה אחרת. הציפיות שלי מהעם שלי הן שהוא לא יתדרדר חס וחלילה לרמה אליה התדרדרו הגרמנים.
אבל יחס אנושי מתחיל בדברים הקטנים. בהתייחסות אל האחר, אל השונה, כאל אדם בדיוק כמוך. מדברים הרבה על לקחי השואה. אך בעיקר אנו מתכוונים ללקחים לגבי עמים אחרים, לגבי האנטישמיות. לזכור שהחיה שבאדם קיימת בו, והיא רק מחכה כדי לפרוץ. אבל אנו מתעלמים מכך שהחיה הזו קיימת גם בנו.
כל מי שלומד קבלה, וברוך השם הרבה לומדים היום קבלה, מבין שביקום פועל חוק הסיבה והתוצאה. שום דבר אינו מקרי. כל אדם וכל עם אחראי לגורלו.
אנו שוכחים שמה שהביא עלינו את החורבן פעם אחר פעם, הוא שנאת החינם של היהודים בינם לבין עצמם. גם היום לא הפנמנו את הלקח הזה. הפילוג בעם גדול היום הרבה יותר מאשר בעבר, ודומה שלא למדנו מאומה מלקחי השואה.
אמנם, השואה הביאה לתקומה ולהקמת המדינה, והיו אז הרבה רגשות נעלים. אנשים הקריבו את עצמם כדי לבוא הנה ולהפריח את השממה. נכון, גם היום מקריבים החיילים שלנו את חייהם למען תקומת המדיעה, ובעצם כל אחד מאתנו הוא חייל/ת מהלך.
אנחנו רק לא כל כך מבינים שהמלחמה האמיתית מתרחשת בלב פנימה, וכל עוד יש אדם אחד ששונא את מתחרהו או מקנא בחברו, האנרגיה השלילית שהוא מפיץ מבלי שהוא מודע לכך כלל, מתפשטת ביקום וגורמת להרס וחורבן.
כולנו באותה סירה, ואם מישהו קודח בתחתית הספינה, הוא אינו יכול לבוא ולומר: "אני קודח רק במקום בו אני עומד, עזבו אותי בשקט". החור שבספינה מכניס מים לספינה, וכולנו בסופו של דבר נטבע.
רק אם נוכל להתעלות מעבר לכל הרגשות המפרידים בין אדם לחברו, בין עם לעם, נוכל ליצור אחדות שתרפא את היקום ואת עצמנו. לסיום אביא שיר שכתבתי דווקא לאישה ערביה, שגורלה העגום נגע ללבי, והרגשתי הזדהות עצומה אתה, אותה הזדהות שחש יבגני יבטושנקו לסבלו של אדם אחר, למרות שהוא בן לאומה אחרת. השיר הופיע בספרי "ציפור האש" שיצא במהדורה דו לשונית בניו-יורק.
נאיפה רסול היתה אישה ערביה, שנקשרה למיטתה על-ידי אביה כשהיתה נערה עקב חילול כבוד המשפחה. כך חייתה במשך 16 שנים, עד שהתגלתה על-ידי חיילי צה"ל פצועה ומייללת כחיה.
לא הכרתי אותך מעולם.
עד היום לא שמעתי את שמך.
ובכל זאת עכשיו, שלוש לפנות בוקר,
איני מצליחה להירדם.
מיטתי חמה, נאיפה,
אך מיטת הברזל שלך
קשה וצרה.
איך הצלחת להירדם בה
לילה
לילה
שש עשרה שנים.
שש עשרה שנים תמימות.
והרי קר לך.
והרי את רעבה לאהבה
ומכסת החלומות הולכת ופוחתת
הולכת והופכת סיוטים.
הוא נאיפה.
איך היה העוול זוחל מפעפע
בתוך האדמה, לבת נחשים אדירה
מתחת רגלי ממש.
כל אותם ימים
גדלתי ילדים
כתבתי שירים
ואת שוכבת מכווצת בפינת החדר
מתרוקנת ממידת הבכי והצער
שומעת עורבים.
איש לא יראה יותר את יופיך, נאיפה
[יפה כמו ירח, אמרה השכנה הזקנה]
ההולך ולובש פני כאב נורא.
הו נאיפה.
איני יכולה להסיר את דמותך מנגד פני.
