לקראת ועידת אנאפוליס פרסם הסופר עמוס עוז, החותר כידוע לזכייה בפרס נובל לספרות (ונאחל לו שאכן יזכה), מאמר בידיעות אחרונות תחת הכותרת "הזמן פועל לטובת הקיצונים".
אינני יודע אם המאמר יקדם את השלום-על-פי-עוז, אבל בוודאי יתרום לקידומו של עמוס עוז אל היעד הנכסף - הוספת הפרס היוקרתי ועתיר הממון למדף הפרסים הבינלאומיים בביתו בערד.
מה לפרס על ספרות בטהרתה ולמאמר פובליציסטי שנוי במחלוקת? מה הקשר בין נובל לאנאפוליס? פשיטא: ככל שאיש רוח ישראלי ירבה לכתוב נגד יסודות הציונות, ככל שיטיל את כובד ההאשמה בסיכסוך המתמשך על מדינתו ובני עמו, ככל שינקוט עמדות או"מיות ("הקיצונים שלנו ושלהם"), כן יהיה מקובל יותר בקהילה הבינלאומית, וקהיליית מעניקי הפרסים היוקרתיים בכללה.
עמדותיו של עמוס עוז אינן חדשות. הוא חתום על מרבית מודעות הסופרים, בעיקר בהארץ, הקוראות לוויתורים ישראלים ללא כל פשרה. לא מכבר, למשל, קרא עם חבריו לנהל משא-ומתן עם ה"חמאס" הבזוי ו"להפסקת ההתקפות ההדדיות". במילים אחרות: הלימה בין צה"ל ל"גדודי אל-אקצה".
סופרי ישראל, בהרכבים משתנים (ולאחרונה עם תגבורת בדמותו של "החוזר בתשובה" איל מגד), מתייצבים דרך קבע נגד תשתיות-הרוח של עמם - תופעה שאין לה אח ורע בעולם, בוודאי לא בעולם הערבי. כלום שמעתם על סופר מצרי, פלשתיני או סורי, שיצדיק במשהו את הצד הישראלי, יקרא לוויתורים ערביים על קמצוץ של טריטוריה, במטרה להגיע לשלום?
העמדה ה"מוסרית", כביכול, שנוקטים סופרי ישראל היא עמדה בלתי מוסרית ובלתי ציונית. סופרינו ברובם מייצגים תופעה חולנית של הלקאה עצמית, שגברה בשני העשורים האחרונים: ניצול שמם ומעמדם כדי להחליש את הרוח הלאומית, מחד-גיסא, וכדי לפגוע בכושר המיקוח שלנו במו"מ עצמו, מאידך-גיסא.
אין מבינים אצלנו - ובמיוחד הסופרים רודפי השלום - את מידת האנוכיות הערבית ואת ההתעקשות הערבית על כל סמ"ר של "אדמה קדושה". אין אנו יורדים לעומק האיבה המוסלמית כלפינו, "הכופרים". שום הסכם שלום לא יפיג אותה. היא מוטמעת בכל מאות מיליוני המוסלמים, המחכים לבוא רגע חיסולנו.
אין אנו נותנים די את דעתנו על כך, שדוקא החוגים המתקדמים במדינות הערביות, אנשי הרוח והמקצועות החופשיים, נמנים עם גדולי שונאינו ומחרימינו. שום הסכם שלום ושום מאמר נלוז, חנפני ומביש בעיתון עברי, בחתימת עוז או יהושע, לא ישנה מציאות זו ברחבי האוקיאנוס הערבי. עיינו ערך מצרים והשלום הקר והמנוכר, שיש לנו עמה.
בקרב קהיליית סופרי ישראל, עמוס עוז הוא התועה הגדול במובן זה. במאמרו הוא מדבר על "הקיצונים מכאן ומכאן", על "עיקר חובת ההתקדמות רובץ על כתפיה של ממשלת ישראל" ועל כך ש"אבו-מאזן חלש רק כל עוד אנחנו מחלישים אותו". עוז, אף כי יכחיש זאת בוודאי, ממקם עצמו בעמדותיו הפוליטיות לא בצד הישראלי ולא בצד הערבי. הוא משחק את תפקיד מזכ"ל או"ם.
הפתרון נעדר העוז שהסופר העברי מציע הוא, כמובן - קבלת כל הדרישות הערביות עד האחרונה שבהן. אם כן, לאיזה צורך דרוש מו"מ כאשר התוצאות, אליבא דעוז והערבים כולם, ידועות מראש? במה שונה עוז מהקולגים שלו בקהיר או בדמשק, שתומכים באותן עמדות בדיוק? האם הוא ער לשנאה היוקדת כלפינו, המטופחת בשיטתיות בבתי-הספר הערביים - אשר שום נסיגה, שום ויתור, שום הסכם, לא יפיגוה בעתיד?
עמוס עוז וחבריו, במאמריהם, במודעותיהם, במפגשיהם, בוודאי מנצלים את חולשת הממשלה והעומד בראשה, כדי לעודד אותם "לחולל בנחישות שינוי היסטורי". ואכן, מדיניות הממשלה הנוכחית עולה בקנה אחד עם העמדות שהציג המועמד-לפרס-נובל במאמרו האחרון, שנועד להמריץ אותה ללכת עד הסוף.
מדינת יהודים, אשר כהמלצת עוז ואולמרט, מוחלת מראש על זכותה בירושלים השלמה, במערת המכפלה, בבית-אל ובאריאל - אין לה, בוודאי לא בעיני בני-השיח שלה באנאפוליס, זכות קיום גם בגבעתיים ובערד. יש לה כנראה רק זכות לקבל מחמאות ולטיפות, פרסים ותודות, בתנאי שתתכנס לגבולות 67.
במאמריו בעיתונות היומית שלנו, בענייני דיומא הבוערים, עמוס עוז מגביר סיכוייו להשגת היעד הנכסף בעיניו - פרס נובל (אולי לשלום ולא לספרות?). ואולם הדרך לאנאפוליס הטקסית וממנה לנסיגה המוחלטת, מחזירה אותו ואותנו אל אוסלו הזכורה לרע, עם מאות החללים הישראלים קרבנות הטרור הפלשתיני, שבא בעקבותיה.
שם, בבירת נורווגיה הקרה, אכן עשוי הסופר מערד לקבל (בשנה הבאה?) את הנובל, גם כפרס לישראל הנובלת, על קידום מהלכי נסיגה, שעליהם המליץ בעוז לפני ראשיה.
