מים רבים זרמו בנהרות המזה"ת מאז ועידת חרטום השנייה של הליגה הערבית, בספטמבר 1967, שהחליטה את שלושת הלאווים - לא להכרה, לא למו"מ ולא לשלום עם ישראל. מאז השתנה מאזן הכוחות במזרח התיכון ולערבים קם אויב חיצוני, דתי ופוליטי מאיים - אירן. ישראל היא כבר לא האיום היחידי ובעיני רבים אפילו לא העיקרי. נקודת הכובד האזורית הועתקה מייחסי ערב-ישראל ליחסי אירן והערבים.
ועידת אנאפוליס התקיימה לכן על תשתית מדינית חדשה שלא היתה לפני כן ועל מכנה משותף הולך ומתפתח בין ישראל לחלק ממדינות ערב. אכן מנהיגי העולם הערבי התקבצו, בשונה מהעבר, לא כדי לדון בהשמדת ישראל במהרה בימינו אלא בתנאים ל"נורמליזציה" ביחסים עם ישראל. אנאפוליס היתה נדבך נוסף במו"מ לאותה נורמליזציה, שכבר אינה מילה גסה, אלא מושג הפוליטי לגיטימי בעולם הערבי. רק ממרחק 40 השנים שחלפו מאז חרטום 1967 אפשר לחוש את עוצמת השינוי המחלחל.
השינוי השני שהיה באנאפוליס עסק במהות הסכסוך ביינו לבין הפלשתינים. מאז 1967 נתפש הסכסוך בינינו לפלשתינים כסכסוך שהתחיל, כביכול, ב-1967 כתוצאה מ"הכיבוש". המו"מ בכל אופניו התמקד בסיום "הכיבוש" והתנהל סביב הבטיו הטכניים בלבד קרי - השטח שנפנה, סידורי הביטחון שיהיו ומנגנוני התיאום והניהול שיקומו לצורך חלוקת משאבי הטבע וניהול המקומות הקדושים.
המאפיינים הטכניים האלה, הגם שהיוו חלק מהסכסוך, לא היוו את ליבתו האמיתית. בעיות של זהות וזכות לאומית, גם של היהודים, בארץ הזו היוו את ליבת הסכסוך מאז 1917 ועמדו מאחורי הסרבנות הפלשתינית המתמדת לכל הסדר כבר מ-1919. מאז 1967 הסוגייה האמיתית, אבל הלא מהותית, היחידה שעמדה לדיונים עסקה רק בהיקף ומהירות הוויתורים שישראל תעשה כדי לסיים את "הכיבוש".
כבר בוועידת עקבה מ-04.06.2003 שנועדה, כאנאפוליס, להתניע את תהליך "מפת הדרכים", התעקש שר החוץ של ישראל דאז, סילבן שלום, שהנשיא בוש יאמר במפורש בנאומו שהשלום המיוחל צריך ליצור שתי מדינות: אחת לעם היהודי והשני לעם הפלשתיני. בשעתו התייחסו החוגים הקרובים לאריק שרון, בראשם דובי וויסגלס, לדרישה הזו כגחמה מיותרת שמעמיסה קשיים מיותרים על התהליך ולא כהתייחסות לליבת הסכסוך שבלעדיה ממילא יתפוצץ כל תהליך בינינו לבין הפלשתינים בישורת האחרונה.
ועידת אנאפוליס שמה על השולחן, קבל עם ועדה, בנוכחות כל מדינות ערב, את ליבת הסכסוך על השולחן. זכותם של היהודים למדינה משלהם. הזכות הזו לא רק הועלתה מפיו של ראש הממשלה אולמרט אלא מפי מובילת התהליך ארה"ב באמצעות נשיאה ג'ורג' בוש כשציין במפורש שמטרת התהליך היא הקמת מדינת לאום לעם הפלשתיני "בדיוק כשם שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי" - סוף ציטוט.
ועידת אנאפוליס הגדירה את הסכסוך במישור הבין לאומי לא עוד רק כסכסוך טריטוריאלי בין כובש לנכבש אלא כסכסוך בין זכות ההגדרה העצמית של היהודים ושל הפלשתינים. נוצרה נוסחה חדשה לפתרון הסכסוך לא רק שטחים תמורת שלום אלא שטחים תמורת הפנמת הזכות, גם של היהודים, להגדרה עצמית כאן בארץ ישראל.
הקשיים שהעמיסו הפלשתינים על הצהרת הפתיחה, שבה התנגדו בתוקף לכל אזכור של הנוסחה "שתי מדינות לשני עמים" כדרישתה התקיפה של שרת החוץ ציפי לבני, מעידים על עומק השינוי שאיתו יצטרכו הפלשתינים להתמודד ועל העובדה שישראל כבר לא צריכה יותר רק להתגונן ולהצדיק את עצמה. גם הפלשתינים צריכים פתאום להסביר לעולם את התנגדותם. לבסוף זכו הפלשתינים לשלהם והצהרת הפתיחה הישראלית פלשתינית שהוקראה מפי בוש כללה רק את הנוסחה הערפאתית הוותיקה "שתי מדינות החיות בשלום זו לצד זו". ישראל פוצתה באזכור חוזר, פעמיים, מצד הנשיא בוש, ששלום הוא גם שאלה של זכות היהודים למדינת לאום משלהם.
הסירוב המוחלט של הפלשתינים לקבל את הנוסחה של "שתי מדינות לשני עמים", שליטת החמאס בעזה ובחצי מהעם הפלשתיני והסירוב של 80% מערביי ישראל, בסקר שפורסם אתמול, יום רביעי, בתקשורת, לוויתור על זכות השיבה ולהגדרתה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מבהירים ששלום אמיתי אינו מעבר לפינה, לא ב-2008.
ועידת אנאפוליס היתה תחנה נוספת בתהליך הארוך של השלמת הערבים עם קיומה של ישראל והגברת הלגיטימיות שלה באזור אפילו כבת ברית אפשרית נגד אירן. ועידת אנאפוליס גם יצקה, באופן ראשוני, תכנים חדשים, אמיתיים יותר, לתפיסת מהות הסכסוך בינינו לפלשתינים לא רק בתודעתנו אלא בתודעת העולם. ישראל בסופו של יום, הרוויחה מהוועידה ויש לה סיבות להיות מרוצה. לא כי יהיה שלום ב-2008 אלא בגלל שבתהליך הארוך ורב השנים עשינו צעד קטן, נוסף, קדימה לעבר מדינה יהודית דמוקרטית, כאן במזה"ת.
