"הגיע הזמן" - זהו ה"סלוגן" שאימץ לעצמו ראש הממשלה אהוד אולמרט בנאומו באנאפוליס, כשהוא מבטא אותו, כמו היה שחקן, בניד ראש עמוק על-מנת להגביר שיכנוע ברצינות כוונותיו.
"הגיע הזמן" - זוהי קריאה שהוא כבר השתמש בה בנאומיו פעם ופעמיים קודם לכן. ראש הממשלה מדגיש את מימד הזמן, כי משום-מה "בוער לו" כמו שאומרים בשכונה, אצה לו הדרך, שעון החול שלו אוזל והולך.
"הגיע הזמן" פירושו לנקוט צעדים, חפוזים ובלתי שקולים בעליל, שחורצים גורל עם ומדינה. לפתע כל השיקולים האחרים מתגמדים לעומת גורם הזמן. ראש הממשלה ממהר - אז מה? אז בגלל זה צריך לעשות מהלכים בלחץ מחוגי השעון, ולכופף מול גורם הזמן שיקולים חשובים באמת?
לעתים אכן צריך למהר, לסיים את המלאכה ללא שהות מיותרת, והעיקר - לבצע אותה כהלכה. כזאת היינו מצפים, למשל, במלחמת לבנון השנייה.
"הגיע הזמן" - אמר בוודאי לעצמו ראש הממשלה ביולי 2006 והורה לפתוח במיתקפה על לבנון. הדבר נעשה בלי שיקול-דעת מספיק, בלי קביעת יעדים ומטרות, בלי קבלת תוכנית מבצעית ראוייה ממערכת הביטחון והמטכ"ל. התוצאות של אותו מהלך חפוז הן עתה עניין לוועדת וינוגרד.
"הגיע הזמן" - כי אולי זמנם בשלטון של אולמרט, אבו-מאזן ובוש, קצוב? אולי כי קודם שתסתיים שנת 2008 הם יסיימו את כהונותיהם הרמות ולא יספיקו להיכנס להיסטוריה עם משהו "גדול" מאחוריהם? האם משום כך מוביל הטריומוויראט אולמרט-לבני-ברק מהלכים בלתי שקולים דיים, שרוב העם אינו מקבלם, מהמרים על גורל אומה, מדינה וארץ?
היינו פחות מודאגים אילו ראש ממשלה אחר היה משמיע את שתי המלים הללו "הגיע הזמן" - אבל אולמרט? האיש שכמו פטרונו הגדול, אריאל שרון, חולל בקרבו מהפך אידיאולוגי-פוליטי של 180 מעלות? האיש, יוצא חלציה של בית"ר, שמדבר על "פשרה כואבת", כלומר, על מדינה פלשתינית בקווי 67 כחזון, על חציית ירושלים ומסירת חלקים ממנה לריבונות ערבית?
"הגיע הזמן" - אמר בעברית מודגשת ראש הממשלה, קבל שומעיו בישראל, המארחים האמריקנים ועוד ארבעים משלחות באנאפוליס, ותירגום הדברים הוא, כי הגיע הזמן לסגת מחפירות חייו של העם היהודי, ממשאת נפשו בת אלפי השנים.
אבו-מאזן לא השתמש בצמד המלים "הגיע הזמן". הוא השתמש בביטוי "הזדמנות שלא תחזור". בשבילו אנאפוליס ותהליך עקידת ישראל שהחל בה הם בוודאי הזדמנות גדולה גם לחזק את מעמדו הרעוע בקרב בני עמו השסועים וקרועים, וגם למילוי כל התביעות הערביות ללא שמץ של פשרה מצידו.
בנאומו הקשוח המנהיג הפלשתיני הלא-קשוח לא התחנן לשלום כמו עמיתו הישראלי. הוא הבליט את מה שחשוב לו באמת: פירות השלום. בכמיהה רבה הוא דיבר על ירושלים הערבית, על הגדה המערבית, על רצועת עזה, כמו על בבת-עינו.
לעומתו, מי שהיה ראש עיריית ירושלים נמנע דוקא במעמד הזה מלהזכיר את הקשר היהודי רב הדורות לעיר דוד ולחבלי יהודה ושומרון. ראינו אפוא מצד אחד, מנהיג ערבי שדורש הכל ועומד על שלו, ומצד שני מנהיג ישראלי מתחנן ומתחנחן, שאין לו כמעט שום תביעה פרט לשלום. זוהי "פשרת אנאפוליס".
אהוד אולמרט ביטא בנאומו את מה שמבטאים כל דוברי השמאל אצלנו בימים אלה. "הזמן פועל לרעתנו" - הם מתבכיינים בכל הזדמנות, מהלכים עלינו אימים, דורשים שישראל תעשה את כל הוויתורים ומייד, שאם לא כן אנחנו אבודים.
"הזמן פועל לרעתנו" זהו הביטוי הכי אנטי-ציוני, הכי נעדר-אמונה, הכי תבוסתני שאפשר להעלות על הדעת. ביטוי שמשקף את הרוח, שנושבת היום בקריית הממשלה בירושלים, רוחם של הקמים לסייע לה להתקפל ובהם המתראיינים הסדרתיים יוסי ביילין ואורי סביר.
באנאפוליס הצטיירה מדינת ישראל כמדינה תועת דרך, שדורשי טובתה האמיתיים בקרב העמים אינם מבינים את פשר הנסיגה הנפשית של מנהיגיה. מדינה שכבר השלימה עם כל התנאים לשלום, כביכול, שהציבו לה הדוברים הערביים, מדינה שתחת ההנהגה הנוכחית הולכת לשלום בכל מחיר - בניגוד למדיניות מנהיגיה בעבר.
והמחיר הוא כבד - מסירת חבלי מולדת היסטוריים, הרס מאות יישובים משגשגים, עקירת עשרות-אלפי מתיישבים מבתיהם, ויתור על כל זכות וצדק לאומית, עיקור הרוח הציונית מכל תקווה וחזון.
אכן "הגיע הזמן" - זמנה של האופוזיציה והעומד בראשה. הגיע הזמן להרים בדחיפות את הכפפה ואת הקול נגד המהלכים המסוכנים לישראל, שהחלו להירקם באנאפוליס.
